עדכונים אישיים מהבלוג: הצטרפו ליותר מ-5,300 מנהלים ומנהלות שכבר מנויים וקבלו מאמר מקצועי חדש ומקורי בכל שבוע - חינם.
באתר ניסויים של חברה ישראלית מאד גדולה בחנו מוצר חדש של מיזם שהחברה השקיעה בו, המוצר היה בשלב של ניסויי שדה וחלק מההשקעה של החברה הגדולה במוצר היה הניסיון הזה. על פניו הייתי אמור לראות סיפור הצלחה, אבל בשטח ראיתי בעיה מהותית במוצר.הסתכלתי על שני מלווי שהפגינו סיפוק רב ואמרתי "אבל המלך עירום".
השבוע התקשר אלי ארנון (שם בדוי) ושאל: "האם שיפור התרבות האירגונית והאקלים בארגון, מביאים לחיסכון, התייעלות והגדלת רווחים? ומדוע זה לא נורמה חברתית?". במאמר כאן אבחן את ההשפעה על הרווח של תרבות ארגונית שרותמת ומגייסת את העובדים להצלחת החברה.
איך אתם נוהגים כאשר העובדים שקועים בסמרטפון במהלך העבודה? או כאשר תדירות הפסקות העישון עוברת את הגבול? מי שקורא את המאמרים בבלוג הזה, מכיר את דעתי שהעובדים הם אלו שיוצרים, או יכולים ליצור, את היתרון היחסי של כל חברה. כדי להשיג זאת צריך לרתום את העובדים למטרות החברה. האם יש סתירה בין הרתימה של העובדים ובין אכיפה של נהלי משמעת?
מילת המפתח היא התייחסות. במידה ואינכם בטוחים שתוכלו להקדיש את הזמן והמשאבים הנדרשים להתייחסות לכל הצעה או רעיון, עדיף שלא תתחילו. אם תתחילו ותאבדו את האמון של העובדים שיש לכם כוונה רצינית להקשיב להם, יהיה הרבה יותר קשה להתחיל בפעם הבאה.
התפוקות במכונה שפאיז מפעיל עלו וירדו בין יום אחד למשנהו בפערים של יותר מ-20%. שאלתי את פאיז מה הסיבה: תראה, אמר לי פאיז, הכל תלוי בעייפות שלי. אם אני עייף, אני יושב כאן שתי דקות, שם שתי דקות, זה כל ההבדל. כל כך צפוי ובכל זאת, תמיד אני נדהם מחדש מהכנות וקריאת המפה המדויקת של העובדים.
במפעל של חברה ציבורית מאד גדולה, כלל לא מדדו את התפוקה. תכנון הייצור נעשה על בסיס שעות עבודה של המכונות לכל מוצר ואפילו על כך לא בוצעה בקרה (כמה שעות יצרו בפועל כל מוצר בהשוואה לתכנון). מאחר והמטרה היא ליצר מוצר כלשהו, או לתת שירות, אנחנו צריכים למדוד תפוקה ולא את השעות בהן יצרנו או תכננו ליצר.
נראה כי מה שמפריד בין מי שנכנע לפיתויים ובין מי שלא נכנע להם היא העוצמה לא להיכנע לפיתויים גם כאשר התקציב מוגבל ובעיקר כאשר המצב הכלכלי האישי נמצא בפער גדול מול הפיתויים (כלומר המצב הכלכלי האישי נמוך והפיתויים גדולים). אם אנחנו מבינים את זה יהיה לנו יותר פשוט להתגונן מפני מעילה בכספים (או פשוט: גניבה) בעסק שלנו.
יושב הראש של מועצת המנהלים (או בקיצור, היו"ר), באחת החברות שניהלתי, היה אדם גס רוח, איש מאד לא נעים, שכאשר רוחו הייתה טובה עליו נהג לספר בדיחות סקסיסטיות ושוביניסטיות וכאשר רוחו הייתה רעה, נהג לצעוק על הסובבים אותו. נמנעתי מלהיכנס לעימותים אך די היה בכך שלא צחקתי מהבדיחות שלו כדי שלא תהיה בינינו כימיה גדולה.
שני המדדים הטובים ביותר למוטיבציה של העובדים ומידת ההזדהות שלהם עם החברה הם תחלופת עובדים והיעדרות עובדים. בדרך כלל לעובדים חדשים תהיה נטייה רבה לעזוב במצב של חוסר מוטיבציה והזדהות עם החברה, בעוד שעובדים ותיקים יעדיפו לא להסתכן בעזיבה של מקום העבודה ויבחרו להישאר בבית ולקחת ימי מחלה.
לפני כחצי שנה פרסמנו כאן סקר עומק על התכונות הנדרשות למנהל/ת מצליח/ה. ביקשנו לבדוק איך רואה כלל הציבור את דמות המנהל המצליח, בכל הקשור לסט התכונות והכישורים הנדרשים ממנו. קרוב ל-500 איש השתתפו בסקר (הניתוח להלן מתייחס ל- 470 המשתתפים הראשונים ומאז נוספו עוד משיבים).
במאמר זה אני מבקש לבחון כיצד אנו פועלים ביחסינו עם עמיתים לעבודה ועם אנשים בחברות אחרות, לאור הלקחים שעולים מהתיאור הרחב של דילמת האסיר, כפי שחיים שפירא מציג. האנשים שאליהם אני מכוון יכולים להיות ספקים שלנו, לקוחות, מתחרים או סתם אנשי עסקים שאנו פוגשים וכרגע אין לנו פעילות עסקית עמם.
"ה-TPM, אינו כלי להתייעלות אלא לחיבור ולמעורבות של העובדים. המעורבות נותנת סיפוק לכולם, כי מה בן אדם צריך יותר מלתת לו להשפיע? מכאן אנחנו משיגים את ההתייעלות בזכות העובדים". אני מכיר הרבה חברות ומנכ"לים בתעשייה הישראלית, אך רק מעטים מהם רואים כך את התרומה האפשרית של מעורבות העובדים לחברה.
לא מזמן אירחתי מנהלת בכירה בחברה בדנמרק שסיפרה, בשיחה שהייתה לנו על מוטיבציה, כי שיעור האבטלה שם נמוך מ-3.5% והם יודעים שאם לא יתנו לעובדים תנאים ויחס מכבדים והוגנים העובדים פשוט יעזבו והם יתקשו לגייס עובדים חדשים. גם בארץ יש קושי לגייס עובדים וגם אצלנו הניידות של עובדים חדשים גבוהה מאד, אלא אם כן אנחנו יודעים לחבר אותם לחברה.
פעם הוזמנתי לחברה קטנה עם מוצר מבריק אבל שאינה מצליחה להתרומם. מי שהזמין אותי היה הסמנכ"ל והוא הציג בפני מציאות בה העובדים מתחלפים כל הזמן. מרבית העובדים עוזבים בתוך חודש מיום בואם ולכן כמעט כל העובדים בחברה הם חדשים וללא ידע נצבר בתהליכי העבודה. הסמנכ"ל תיאר לי שהמנכ"ל כל הזמן צועק על העובדים והם עוזבים.
לא מזמן הבן שלי לקח על עצמו לעשות סדר במטבח. הוא שפך שתי מגירות גדולות, זרק ערימה ענקית של דברים ישנים ללא שימוש, שפופרות של דבק שהתייבשו מזמן, גומיות קרועות, אריזות ריקות ועוד כהנה וכהנה. כאשר סידר חזרה את מה שנשאר, מצאנו שהיו בשתי המגירות 27 זוגות מספריים! איך זה שתמיד כשהיה צריך, לא מצאנו...
כאשר אנחנו בוחרים מרצוננו לשמוע הרצאה, יש לנו נכונות מסוימת להקשיב, להתמקד בנאמר. לעומת זאת, כאשר יש לנו דיאלוג עם אדם אחר שמרצה לנו את עמדותיו או מנסה ללמד אותנו משהו "שאנחנו כבר יודעים", ההקשבה שלנו נעלמת. במקרים רבים נשמע אותו רק כדי לנסח תשובה מנצחת או שנחכה שיסיים כדי ללכת לדרכנו.
במציאות של כיבוי שריפות, עד כמה שהמנהל או המנהלת מנסים להימנע ממנה, יש חשיבות רבה לתקשורת ובעיקר לתקשורת המהירה, זו שבהרף עין יכולה להציל מצב כאוטי או לשנות אותו מהקצה אל הקצה. בהתחשב בעובדה שהאי-מייל הוא עדיין המלך של התקשורת הפנים ארגונית, הרי שהתקשורת בזמן חירום באי-מייל היא קריטית.
מתי לאחרונה יצא לך לנהל או להשתתף בדיון שנתקע? לעיתים חילוקי דעות פשוטים הופכים לאי הסכמה שהולכת ומעמיקה ותוקעת את הדיון או אפילו מתפתחת למאבק עם הרבה אגו וצעקות. לעיתים כאשר המנכ"ל מוביל דיון, אי ההסכמה תהיה שקטה, אולי רק תנועות גוף יסמנו שהנוכחים לא מסכימים עם הדברים.
"היוגי נודד בין פרספקטיבות. אין אמת אחת, מכל זווית ראיה הוא רואה אמת אחרת". כך לימד אותי שמעון בן אבי, מורה היוגה שלי. האם גם אנחנו, אנשים רגילים מן השורה, מסוגלים, כדרך חיים, להכיר בכך שיש יותר מאמת אחת, "האמת שלנו", ולהסתכל על המציאות באופן פתוח, לא שיפוטי?
באחת החברות שניהלתי בעבר, גייסנו את אבי כמהנדס החברה. אבי חשש מאד שייקחו לו את התפקיד וכדי להבטיח שדבר כזה לא יקרה, הוא נהג לשמור לעצמו את כל הידע החדש שהחברה צברה. כאשר שאלתי אותו לפשר הדבר הוא אמר לי שהוא יודע כי בולשים אחריו ומנסים להתחקות על מעשיו. מובן שאבי לא האריך ימים בחברה.
כאשר אנחנו נמצאים במקום מסוים לאורך שנים יש חשש שנתקע בדעה מסוימת ולא נהיה פתוחים לשינויים. זו אחת הסיבות שאני פוגש מגוון רחב של עובדים ומנהלים ומקבל תמונה רחבה ששוברת את הסטיגמות הקיימות שהייתי מקבל לו הייתי פוגש רק קומץ מנהלים או רק את המנכ"ל/ית. אני מקפיד להיפגש עם מנהלים ועובדים בחתכים שונים של החברה.
ביום שישי חגגנו לנבו, בננו, בר מצוה. נבו נשא דרשה על פרשת 'ראה' וכיצד הוא מבין אותה. בסיום, הרב אלישע, רבה של קהילת 'ואהבת' בזיכרון יעקב, שם לב שנבו דיבר על אנשים טובים ואנשים שעושים מעשים רעים. לא על אנשים רעים. זה הזכיר לי שאין עובדים רעים אלא עובדים חלשים, עובדים שלא רתומים למטרות החברה.
נטשה נכנסה למשרדה של דינה, מנהלת המחלקה שלה, וביקשה העלאה בשכר. דינה הסתכלה עליה די נדהמת והשיבה כי מאחר ויש לה הרבה היעדרויות מהעבודה והערות על בעיות משמעת, אין מקום לדבר על תוספת שכר. נטשה ניצלה את מדיניות הדלת הפתוחה של רן המנכ"ל ונכנסה אליו עם דמעות בעיניים. עם סיום השיחה, רן מיהר להוציא אימייל בתפוצה רחבה.
נתן ניהל אגף גדול ביצור וקודם לנהל את התפעול. מהר מאד הוא גילה שבאגף אחר, אותו מנהל רן, יש בעיות ונדרש להשיג שם שיפור מידי. במקום לשבת עם רן הוא ירד דרג אחד למטה והתחיל לחנוך את המהנדסים באגף להוביל אותם לשפר את התוצאות. בתוך ארבעה חודשים רן מצא עבודה בחברה אחרת עם קידום והודיע על עזיבתו המתוכננת כעבור חודש.
באתר יצור גדול שניהלתי בעבר, נהגנו לומר כי "כל עובד הוא מנהל בביתו". הרי כל אחד מאתנו מנהל "עסק" בביתו. יש לנו הכנסות, יש לנו הוצאות ויש לנו תפוקות ואתגרים. כאשר עובד מגיע למפעל ולפתע, מאדם משמעותי, הוא הופך לאדם לא משמעותי, לבורג במכונה, הוא מאבד עניין בעבודה.
לפני כמה שנים התמודדנו עם נטישה של עובדים רבים מחנויות בחברה קמעונאית גדולה. הנתונים הראו כי במחצית השנה הראשונה נטשו 51% מהמוכרנים שגויסו לחנויות. מצאנו כי יש חנויות בהן העובדים לא עוזבים. כלומר שהיו חנויות בהן הנטישה של עובדים חדשים הייתה הרבה יותר חריפה. בצוות השיפור שהקמנו נמצא כי הגורם המרכזי ביציבות או נטישה של עובדים הינו מנהל החנות.
בחברה גדולה אליה הגעתי לפני כמה שנים, הסתכלו עלי העובדים והודיעו לי שאם אני רוצה שהם ישתפו פעולה אתי, עלי להתלבש עם בגדי ונעלי עבודה. בחברה אחרת, כאשר חיפשנו איש קשר ביפן, הגיע יובל. הוא היה קיבוצניק בעברו וניצל את העובדה שהיה בחופשה להתלבש כמו בקיבוץ: סווטשרט קרוע ומכנסיים פשוטים. עוד לפני שפתח את פיו, הוא כבר נפסל לתפקיד.
פעם הגעתי לחברה קטנה שתחלופת העובדים בה הייתה קיצונית. מעט העובדים שהיו בחברה היו שורדים כמה שבועות ועוזבים. המנכ"ל היה צועק על העובדים על כל טעות קטנה. שאלתי אותו לסיבת הדבר והוא ענה שהם צריכים ללמוד (בדרך כלל הם למדו שכדאי להם לעזוב). שאלתי האם הוא מוקיר ומעריך עבודה טובה, או רעיון טוב. הוא הסתכל עלי בפליאה רבה.
בספרו "תוצרת יפן" מספר אקיו מוריטה, שייסד את חברת סוני, כי כאשר הרגיש שנגמרים הרעיונות לחדשנות, הוא שלח קבוצות קטנות של צעירים בשנות העשרים המוקדמות להסתובב בעולם ולהביא רעיונות למוצרים חדשים. קבוצה אחת הסתובבה בניו יורק וראתה את הצעירים שמסתובבים עם מכשירי רדיו טייפ גדולים על הכתף ושומעים מוזיקה. כך נולד הרעיון למכשיר הווקמן.
פעמים רבות יוצא לי לשוחח עם עובדים (שלנו ואחרים), המסתובבים עם תסכול משום שלא קיבלו תפקיד/קידום ו/או כאלו שמרגישים שלא מקשיבים להם. אנחנו מצפים מכל אחד -להתריע על בעיות (בטיחות/איכות..) ועובדים אומרים לי: "התרענו, אמרנו ולא התייחסו אלינו אז אנחנו שותקים".