מה למדתי במידברן והאם אנחנו יכולים ליישם את האחריות האישית גם במקום העבודה?

השתתפתי השבוע, לראשונה במידברן. עדין לא סיכמתי לעצמי את החוויה ובוודאי שאיני מתכוון לנתח את האירוע, או ההתרחשות הזו.

אבל למדתי שם כמה דברים מדהימים ואני שואל את עצמי האם הם שייכים רק למסגרת הזו או שיש לנו סיכוי להנחיל את מה שקורה שם גם מחוץ לגדרות של אתר המידברן.

המידברן הוא גרסה ישראלית של ה-Burning Man האמריקאי. לאירוע, לעיר המידברן, מגיעים כשניים עשר אלף משתתפים במהלך שישה ימים, רבים מהם צעירים, אך ראיתי משתתפים במגוון רחב מאד של גילים.

לאירוע יש עשרה עקרונות. לא חוקים ולא ערכים – עקרונות. אלו לא עקרונות שהנחילו בשנים של חינוך ומבחני בגרות באזרחות. עשרת העקרונות גם לא רשומים על לוחות ברחבי העיר. ובכל זאת מרשים היה לראות איך אלפי משתתפים מבטאים אותם בהתנהגותם ובמעשיהם.

שלושה מאפיינים של התנהגות אנושית בולטים לעין בכל רחבי העיר של המידברן: נתינה, קבלה ואחריות אישית.

קבלה או הכללה

קבלה של השונה, של האחר, ללא שיפוטיות. מישהו ציין בפני כי החריג הוא הנורמלי כאן.

ובכל זאת, היה מדהים לראות את הקהל המגוון, צעירים ומבוגרים מקבלים אחד את השני ללא שיפוטיות. כל אחד התלבש ונהג ככל העולה על רוחו, וכולם חשו בנוח וקבלו את כולם. לפחות עד כמה שיכולתי להתרשם ושמעתי מהאנשים אתם שוחחתי.

אחד העקרונות של המידברן הוא: "הכללה: כל אחד יכול להיות חלק מהקהילה. אנו מכבדים ומקבלים כל אדם זר. אין דרישות מוקדמות להשתתפות בקהילתנו".
אני בספק כמה מתוך האלפים שהגיעו קראו זאת באחד הפרסומים של העיר. אבל זו רוח המקום והיא כובשת את כולם.

נתינה או הענקת מתנות

נתינה והתנדבות. נותנים אחד לשני בנכונות ופתיחות מדהימות. בחלק מהמחנות היו מכינים אוכל ויוצאים לרחוב וקוראים לעוברים ושבים לבוא ולהצטרף. כל מחנות הנושא היו על בסיס של נתינה. היה מחנה של חבורת צעירה שחילקו בירה חופשית. המוקד שלהם כמחנה נושא, היה חלוקת בירה. הם רכשו והגיעו עם 26 חביות בירה כדי שיוכלו לתת למשתתפים. במחנות אחרים הייתה נתינה מסוגים רבים ושונים. היה מרחב פתוח ונוח לשיחות נפש לכל מי שחפץ, היו מחנות שארגנו ארוחות (כמו "הקיבוץ" או "מחניודה") לכל מי שבא במועד המתאים, ועוד ועוד. היה מדהים לחוש את רוח הנתינה וההתנדבות ששרתה בין המשתתפים.

מיכל, טל, רוני, אלון, עמיחי, אלינור ונרקיס הם רק חלק קטן מעשרות מתנדבים שהובילו סדנאות ופעילויות בנתינה, אחריות ושיתוף שאינם בנמצא מחוץ לעיר המידברן.

משתתפים רבים עובדים על המיצגים המדהימים או על המחנות במשך חודשים רבים, רק כדי להגיע לשישה ימים של אירוע.

אחד מעשרת העקרונות הוא "הענקת מתנות: מידברן מוקדש להענקת מתנות. ערכה של המתנה הוא בלתי מותנה. הענקת מתנה אינה מותנית בקבלה או בהחלפה של דבר מה שווה ערך."

אחריות אישית

אני חושב שהאחריות האישית המוחלטת ואולי אף הקיצונית שמגלים המשתתפים היא הדבר המדהים ביותר שפגשתי במקום.

אחריות אישית לשמירה על איכות הסביבה ברמה קיצונית של הפרדה ומחזור. רבים התקלחו מעל קערה כדי לאסוף למחזור את המים האפורים. לא היה לכלוך ואפילו לא בדלי סיגריות. שמירת הניקיון הייתה מדהימה ואינה אופיינית לשום עיר או מקום עבודה שפגשתי.

אחריות אישית לכבד את הזולת, את המרחב האישי, הביטחון ותחושת המוגנות של הזולת. אחריות אישית לכבד את הכללים הכתובים והבלתי כתובים ומעל הכל האחריות האישית של כל מי שהוביל פעילות, מחנה או סדנא. אחריות שאיש מהמשתתפים לא ייפגע פיזית או מנטלית.

בראש המידברן עומד ראש עיר שנושא באחריות לכל מה שיכול לקרות במקרו או במיקרו.

המערכת פועלת כמכונה משומנת ואני בטוח שיש מערך ארגוני תחת ראש העיר והוא סומך עליהם ואינו נוגע באופן אישי בכל פרט ופרט. יש מערך רפואי גדול, ויש מערך של מתנדבים שמסתובבים ומחפשים בודדים שזקוקים לתמיכה נפשית או רפואית או כל מה שנדרש.

אבל בקצה של כל שרשרת, יש אנשים שממלאים את תפקידם בתחושת שליחות, בתשוקה ובאחריות. כשמיכל מובילה סדנא רגישה מאד, היא מודעת לכובד האחריות שמוטלת כרגע על כתפיה. כל כולה, מאה אחוז של תשומת ליבה, מוקדשים כעת להבטיח את הצלחת הסדנא ולהבטיח שאיש מהמשתתפים לא יפגע.

אני יודע שיש בקרה של הנהלת העיר, אבל בסוף, זו מיכל, או טל, או כל אחד אחר, שמכיר בכובד האחריות שלו ויודע את תפקידו.

תנאי סביבה

המידברן מתרחש בנגב, ליד שדה בוקר. היה חם ורוח ואבק שהלך ורב ככל שעברו הימים והחול הפך לפודרה.

תנאים כאלו הופכים את האנשים לקצרי רוח ופחות אדיבים ונחמדים האחד לשני. והנה בעיר המידברן זה לא קורה. כל מה שתיארתי למעלה, אירע למרות תנאי הסביבה. שני עולמות מקבילים.
כיצד זה קורה?

כיצד מגדיר ג'ים קולינס את האנשים הנכונים שצריך לגייס?

ג'ים קולינס (Jim Collins) מחבר הספר "גלגל התנופה: מטוב למצוין" (Good to Great) מגדיר בהרצאה קצרה ביוטיוב את האנשים הנכונים (The Right People) שצריך לגייס:

1. אינך מטמיע את ערכי הליבה של החברה לעובדים, אלא יש לגייס מראש את האנשים שבנויים לאמץ את אותם ערכי הליבה של הארגון.
   יוצרים תרבות שבאופן שיטתי מטמיעה את הערכים האלו.
2. האנשים הנכונים מבינים שאין להם ג'וב, או תפקיד, אלא אחריות ל- X,Y או Z. למשל, פקח אוויר, אין לו תפקיד, אלא אחריות לבטיחות של המטוסים. או מנתח, אין לו תפקיד לחתוך ולתפור, אלא אחריות לשלומם של הפציינטים שלו.
3. האנשים הנכונים עושים את מה שהם אומרים שיעשו. נקודה. לא רק מנסים לבצע, אלא עושים ב- 100% את מה שהתחייבו לעשות.
   הם לא מתחייבים לעשות משהו שהם יודעים מראש שלא יוכלו לבצע.
4. האנשים הנכונים לא צריכים ניהול צמוד. יש להם משמעת עצמית, מוטיבציה עצמית, ניהול עצמי, הנעה עצמית להשיג תוצאות מעולות, יש להם יכולת לימוד עצמית.
   אם בשביל להפוך טוב למצוין, אתם צריכים לנהל מישהו ניהול צמוד, אז טעיתם בגיוס האדם המתאים. להדריך – כן, ללמד – כן, לנהל – לא.
5. לאנשים הנכונים, יש תשוקה עצומה לחברה ולמה שהיא מנסה להשיג, מסיבה פשוטה: שום דבר מצוין לא קורה בלי תשוקה עצומה.

ואיך כל זה מתקשר למידברן ובעצם אלינו?

כללים 1,4,5 מתאימים לאלפי המשתתפים שהגיעו לעיר המידברן ובנוסף כללים 2,3 מתאימים למיכל, טל או לכל מי שהוביל פעילות מכל סוג שהוא או מחנה במהלך ששת הימים של המידברן.

אלא שניגוד לרשום בכלל 1 הם לא גויסו, או מוינו ואפילו לא נבחרו. הם בחרו להגיע ושילמו הרבה כסף כדי לזכות בזכות הזו. אני מזכיר את עיקרון ההכללה של העיר שרשמתי למעלה: "הכללה: כל אחד יכול להיות חלק מהקהילה. אנו מכבדים ומקבלים כל אדם זר. אין דרישות מוקדמות להשתתפות בקהילתנו".

איך זה קורה? מדוע עובדים או מנהלים שמעדיפים להיות "ראש קטן", לא לוקחים אחריות במקום העבודה וספק אם עומדים אפילו באחד מהכללים שג'ים קולינס מגדיר, מגיעים למידברן ונעשים כוכבים?

כיצד נוכל לקבל את האחריות האישית שהאנשים מגלים במידברן גם במקום העבודה?

אין לי תשובה חד משמעית. אני מניח שהכללים הבאים הם המפתח לכך:

1. רתימה. הרתימה והמעורבות של העובדים והמנהלים למקום העבודה היא הכלל החשוב ביותר.
2. הכרה והזדהות עם המטרות של המקום.
3. שקיפות מוחלטת. כל המידע נמצא בידי המשתתפים. הם אינם פועלים תחת הירארכיה שממדרת אותם ממידע.
4. הוגנות. תחושת ההוגנות במידברן מוחלטת. אין תחושה של אפליה. העקרונות והכללים ברורים וכולם מקבלים על עצמם קיום קפדני שלהם. זהו סוג של משמעת קפדנית שמתקבלת באהבה. כולם שווים.
5. תחושה של ערבות הדדית. ההכרה של היחיד שהוא חשוב לחברה סביבו. היו שסיפרו לי שבעבר חוו רגעים קשים כאשר היו לבד. המערכת במידברן בנויה לאתר אנשים בודדים ולחבר אותם. ההנהלה לוקחת על כך אחריות.

כל העקרונות למעלה ניתנים לביצוע בכל מקום ורובם מוזכרים יותר מפעם אחת בבלוג. אני מכיר לא מעט חברות שמיישמות חלק או את כל העקרונות האלו וזוכות להצלחה.

סיכום

המידברן הוא חוויה מאד מיוחדת ויש שם רוח שלא קיימת או לפחות לא בעוצמה הזו, מחוץ לעיר המידברן.

אבל האנשים שמגיעים למידברן הם אותם האנשים מחוץ לעיר. סיפרו שרון חולדאי (ראש העיר של תל אביב) הגיע לביקור של יום אחד. מישהו העיר בחיוך שהוא הגיע לחפש לאן הלכו התושבים מהעיר שלו.
מדוע אותם האנשים מתנהגים באופן שונה מחוץ למידברן?

רשמתי למעלה כמה מאפיינים שקיימים במידברן וניתן לקיים אותם בכל חברה.

אני ממליץ לכם לתת אמון ואחריות לעובדים. לשתף אותם במידע ולנהוג בהוגנות מודגשת.

קישור לעמוד הפייסבוק ולתמונות של המידברן.