בלוג מצוינות בעסקים

בכל ארגון יש נכסים מוחשיים: מבנים, מכונות, ציוד, כלי רכב ומלאי. יש גם נכסים פיננסיים: מזומנים, השקעות ולקוחות. אבל יש נכס נוסף, שבדרך כלל אינו מופיע במאזן והוא לעיתים הנכס החשוב ביותר: הידע הארגוני. 

כבר דיברנו הרבה על שימור עובדים, אבל היום אני רוצה לדבר על שימור העובדים במקום שבו התחלופה הכי גבוהה. למה זה חשוב לנו? ואיך אנחנו מטפלים בזה?

מנהלים, מנכ"לים, יזמים ואנשי מקצוע מקבלים מדי יום עשרות החלטות. חלקן קטנות ושגרתיות, ואחרות משפיעות על עתיד הארגון כולו. היינו מצפים שאנשים חכמים, בעלי ניסיון וידע רב, יקבלו החלטות טובות יותר מאחרים. בפועל, המציאות מורכבת יותר. לא פעם אנחנו רואים מנהלים מצליחים שמובילים את הארגון לכיוון שגוי, משקיעים בפרויקט שנועד לכישלון או מתעקשים על מהלך שכבר ברור שאינו עובד.

היום נדבר על מדדים שמפסיקים להיות כלי עזר לשיפור ומתחילים להיות מטרה. ניכנס לזה דרך סערת המיצ"ב האקטואלית.

ברוב החברות מודדים את המכירות בצורה פשוטה מאוד: כמה מכרנו החודש? האם עמדנו ביעד? איש המכירות יכול לעמוד ביעד. המנכ"ל יהיה מרוצה. הבונוס ישולם. אבל כמה חודשים אחר כך מתברר שהלקוח אינו מרוצה, השירות מתקשה לעמוד בהבטחות שניתנו, הגבייה מסתבכת והלקוח עובר למתחרה. 

מכירים את זה שאיש מכירות להוט לבצע מכירה ומבטיח הבטחות שאי אפשר לקיים? או שמנהל אומר לעובד משהו כמו "אין בעיה נדבר על זה" אבל לא ממש מתכוון לזה? היום נדבר על הבטחות ובמיוחד על הבטחות שאין בכוונתנו לקיים.

בשבועות האחרונים חזרו לכותרות מבחני המיצ"ב והוויכוח סביב פרסום התוצאות. האזנתי לפרק בנושא זה בפודקאסט "אחד ביום" של N12, והוא הזכיר לי עד כמה מדידה יכולה להיות כלי חשוב לשיפור – אבל גם עד כמה היא עלולה להפוך לכלי שמייצר עיוותים כאשר המטרה עוברת מ"שיפור" ל"להיראות טוב".

היום נדבר על החשיבות של לראות את המטרה של החברה ולא רק מטרות מקומיות.

ברצפת הייצור קל יחסית לראות צוואר בקבוק. נניח שקו ייצור מסוגל לייצר 1,000 יחידות ביום. אבל אחת המכונות מסוגלת לעבד רק 700 יחידות ביום. כל שאר הקו יכול לעבוד מהר יותר – אבל בפועל המפעל כולו מוגבל ל־700 יחידות. בתהליכים ארגוניים – מורכב יותר לזהות צוואר בקבוק.

בשעת מכירה שגרתית אנשי המכירות ממוקדים רק בדבר אחד, לסגור עסקה עכשיו. על זה הם נמדדים ומתוגמלים. במקרה כזה אנחנו עלולים לפספס דברים מאוד חשובים שגם הם חלק מהמכירה.

חברות מחפשות את החיסכון ברכש, בכוח אדם, בחומר או בלוגיסטיקה – אבל מפספסות את הכסף הגדול שנעלם בתוך התהליכים עצמם. הבעיה היא שבזבוזים סמויים אינם נראים כמו תקלה. הם נראים כמו "שגרת עבודה". וכשמשהו הופך להרגל – מפסיקים לשאול אם הוא בכלל נחוץ.

לזכור שמות - פרט קטן עם השפעה גדולה לכל מנהל, לכל עסק ולכל אדם. אז למה כל כך קשה לנו לזכור שמות? ואיך אפשר להשתפר?

אגדה ישנה מספרת על פיה שפגשה איש ביער ואמרה לו שיקבל כל מה שיבקש ובתנאי שהשכן שלו יקבל כפליים. האיש לא היסס וביקש שתעקור לו עין.

היום נדבר על שיפור האמון בין ההנהלה והעובדים. למה זה חשוב? מה קורה כשאין אמון? ואיך עושים את זה? נקפוץ פנימה.

אין כלי ניהולי חזק יותר ממדידה. מה שמודדים – מקבל תשומת לב. ומה שמתגמלים – הופך להתנהגות. זו אינה אמירה תאורטית. זו מציאות יומיומית בארגונים. אבל למדידה יש גם צד נוסף: היא אינה רק משקפת מציאות – היא מעצבת אותה. כאשר ארגון מודד רק פרמטרים מסוימים, הוא מכוון את כל המערכת לשם. ומה שלא נמדד – נדחק הצידה.

אנחנו אומרים תמיד שתנאי לשיפור הוא מדידה. היום נדבר על מדידת ספקים, נראה איך אנחנו מודדים את הספקים שלנו כדי שהם ישפרו את השירות.

אנחנו פוגשים מישהו, לוחצים ידיים, מחליפים כמה מילים - ושנייה אחרי, השם כבר נעלם. זה קורה לכולם. גם למנהלים מנוסים, גם לאנשי מכירות מצטיינים. אבל כאן בדיוק מתחיל הפער בין התנהלות “רגילה” לבין מצוינות ניהולית.

כשלקוח מתלונן, או שהוא לא מרוצה, התגובה הראשונה שלנו, הכי טבעית, אימפולסיבית, היא לגלגל אליו את האחריות. הוא נודניק, הוא מבלבל את המוח. היום נדבר על לקוחות שלא מרוצים ולמה הם בעצם כל כך חשובים לנו.

תפקידו של מנהל אינו לבצע - אלא להוביל. הובלה אינה תואר, אלא יכולת להשפיע על אנשים, לכוון אותם למטרה משותפת, וליצור תוצאה דרך אחרים. מנהלים שמובילים הם מנהיגים. לא בהכרח כריזמטיים, לא בהכרח רהוטים - אבל כאלה שמצליחים לגרום לאנשים לפעול, להבין, ולהתחייב.

אתם מקבלים סחורה מספק שלכם ואתם מוצאים מוצר אחד או שניים שלא עומד בדרישות האיכות. האם המשלוח פסול? אפשר להתווכח אבל אפשר מראש לסכם. היום נדבר על בחינה מדגמית של סחורה או תוצרת גמורה, למה זה חשוב ואיך כדדאי לבצע את זה.

אמון בין הנהלה לעובדים אינו “nice to have”. זהו תנאי בסיסי ליכולת של הארגון לפעול לאורך זמן, להשתפר, ולהגיב למציאות משתנה. ארגון שאין בו אמון, ימצא את עצמו מהר מאוד במצב של בזבוז זמן על בקרה, הסתרת מידע, קבלת החלטות איטית, ומעל הכול — שחיקה של האנשים. 

היום נעסוק במוכנות שלנו לשינויים. ארגונים רבים בונים על זה שמה שהיה הוא שיהיה, על יציבות. אנחנו מתכננים תקציבים, תוכניות פעולה. התחזיות שלנו בונות על זה שמה שהיה יהיה. זה לא נכון. אז מה כדאי לעשות?

רוב הארגונים מתייחסים למכירות רק כאל מהלך לסגירת עסקאות. זה טבעי – הרי המכירות יוצרות את ההזדמנות לקבל תשלום והתשלומים הם החמצן של החברה. אבל זו הסתכלות חלקית בלבד. במאמר הזה אני מבקש להרחיב את נקודת המבט:פגישת מכירה היא לא רק הזדמנות למכור – אלא גם הזדמנות ללמוד.

כשמישהו בא אלי בטענות, ברור שהן מופרכות. אני הרי תמיד בסדר. האם ההרגשה הזאת מוכרת לכם? ככה זה גם בעסקים. אנחנו בסדר. הבעיה היא במתלונן. בלקוח. “הלקוח הבעייתי”. זה שמתלונן שוב ושוב, זה ש“לא מרוצה אף פעם”, זה שכועס או מפעיל לחץ. התגובה האינטואיטיבית שלנו ברורה: הלקוח הוא הבעיה.

היום נדבר על שעות נוספות גלובליות, הבסיס החוקי ואיך נכון לפעול.

קבלת החלטות היא אחד התפקידים המרכזיים של מנהלים והמתח בין נתונים לאינטואיציה לא ייעלם. ארגון שמסתמך רק על נתונים עלול להפוך איטי וזהיר מדי. ארגון שמסתמך רק על אינטואיציה עלול לקבל החלטות שגויות. הטעות היא לבחור צד אחד בלבד.

לא משנה מהו החלום — מקצועי, אישי, גדול או קטן — כשאדם מגיע אליך עם חלום שהוא רוצה לממש, יש לך הזדמנות נדירה: להיות זה שמקשיב, זה שמכוון, זה שמאמין. ואין כמעט סיפוק גדול יותר מאשר לעזור לאדם אחר להגשים את חלומו.

היום נדבר על יחסי עובד מעביד. נראה מתי אפשר לרשום שאין יחסי עובד מעביד ומתי לא ולמה זה מאוד מאוד חשוב.

השעות הנוספות הן אחד הנושאים שמעסיקים רבות מנכ"לים ומנהלי משאבי אנוש. במאמר הזה אסביר מהן שעות נוספות בכלל, מה המשמעות של שעות נוספות גלובליות, מהם הכללים בחוק, מי יכול ולמי אסור לקבוע אותן בהסכם, ולבסוף מה קורה כשזה מגיע לבית הדין לעבודה.

היום נדבר על משמעת ואיך היא משפיעה על הביצועים של החברה. ולמה זה מאוד חשוב לכם.