תגמול עובדים בתעשייה ובעסקים - כל המאמרים - זאב רונן, מצוינות בעסקים

אחרי שישראל "הניע" את המשמרת, הוא החל לעבור אחד אחד את כל המפעילים, בודק מה נשמע עם המפעיל, האם המכונה עובדת כראוי, האם חסרים חומרים או יש חשש שיחסרו עד סוף המשמרת ועובר הלאה. תומר היה המפעיל האחרון שהיה על ישראל לעבור. המכונה של תומר הייתה באולם אחר וישראל לא מיהר לשם. בדרכנו הוא הסביר כי תומר הוא מפעיל מאד בעייתי.

תמונה דומה אני מוצא בחברות נוספות. למשל, בחברה קטנה יחסית ההנהלה מספקת ארוחת צהרים מסודרת, העבודה נעצרת וכולם אוכלים יחד. אחרי הארוחה ראיתי שהעבודה לא מתחדשת. שאלתי את המנכ"ל לפשר הדבר. הוא הביט בי בפליאה ואמר שהפסקת הצהרים נמשכת 45 דקות. וכן, גם שם, כל זמן ההפסקה נחשב כחלק מיום העבודה והעובד מקבל שכר בגינו. 

עובדיה היום בן 82 והאירוע המתואר קרה לפני יותר מארבעים שנה. עובדיה ניהל בעבר כמה מפעלים בחברת אסם והיה אחד המנהלים המצטיינים שם. הוא מספר שאחד מעיקרי הפעולה שלו היה להקשיב לעובדים שעבדו אתו וכך למד מהם רבות. דרכו של עובדיה לא הייתה נפוצה אז בין המנהלים ואינה נפוצה גם היום.

מידת ההיעדרות של עובד שאינו חולה, המדווחת כמחלה, משקפת את מידת המוטיבציה שלו והחיבור שלו למטרות החברה. בדרך כלל לעובדים חדשים תהיה נטייה חזקה לעזוב במצב של חוסר מוטיבציה והזדהות עם החברה, בעוד עובדים וותיקים יעדיפו לא להסתכן בעזיבה של מקום העבודה ויבחרו להישאר בבית ולדווח מחלה

בסופו של דבר, חיים נבחר להכניס את נתוני היצור מדי בוקר למערכת המידע (עדין לא הייתה לנו אז מערכת לאיסוף נתונים אוטומטית). חיים היה רגיל להגיע לעבודה מוקדם בבוקר וזה היה יתרון חשוב, ועל חששו מעבודה עם מחשבים התגברנו בעזרת מערכת מקרו שהקלה עליו מאד את הכנסת הנתונים.

לסיסמאות יש המון כוח כאשר ממנפים אותן. אם אינכם ממלאים את הסיסמאות בתוכן, אם אינכם משננים אותן ומשוחחים על המשמעות שלהן, עדיף לא לפרסמן. סיסמאות שתלויות ברחבי החברה ולא מתייחסים אליהן, מאבדות לא רק את המשמעות שלהן אלא יוצרות יחס שלילי לכל ניסיון למשוך את העובדים לחזון גבוה יותר.

מרקו עזב בנק השקעות אמריקאי (גולדמן זקס (Goldman Sachs ועבר לחברה האיטלקית לתשתיות גז ונפט, שהיא חברה ממשלתית. הוא בא מרקע בו מתגמלים את הטובים בשכר ובונוסים ומגיע לחברה בה יש שכר קבוע ומשרה לכל החיים. הוא מתאר את התסכול שלו מהמצב החדש, אלא שאז גילה שהביצועים של החברה האיטלקית היו מהטובים בעולם והם ידעו למצוא בארות נפט וגז טוב יותר מכל חברה אחרת.

חיים סיפר לי שהלך הביתה וחשב כיצד הוא מחזיר את המוטיבציה לעובדים שלו. למחרת בבוקר הוא אסף את העובדים, שיבח אותם ככוח המוביל בחברה והזכיר להם שבסוף הם קובעים איך נראה המוצר. לא חשוב מה יעשו במחלקות האחרות, הם קובעים את התצורה הסופית והביצועים של המוצר.

אביבה היא מנהלת מצליחה ומוערכת במקום העבודה שלה. באחד הימים הוחלט לשלוח אותה לקורס יחד עם שני עובדים גברים. אביבה, שמגלה תמיד עצמאות ואסרטיביות אמרה שהיא צריכה לקבל אישור מבעלה. לפי דרישת הבעל הוסיפו אישה נוספת לקבוצה שנסעה לקורס.

שוב ושוב אני פוגש את הטענה שהשכר הוא הפתרון למוטיבציה של עובדים. מיד כשעולה הטענה הזו אני שואל את בני שיחי מה יוצר אצלם את העניין בעבודה. מדוע הם נשארים שעות ארוכות בעבודה למרות שאינם מתוגמלים בשכר על שעות נוספות?

צפו במצגת כדי ללמוד על ניהול היתרון היחסי של החברה - העובדים והמנהלים שבה. מצגת מהרצאה של זאב רונן בפני פורום משאבי אנוש.

תרבות של הערכת עובדים אינה דומה ליצירה של תחרות בין עובדים. אנו רואים שהדרך הטובה ביותר להוביל את הארגון להישגים היא בניה של תרבות מנצח – מנצח (win – win). מאחר ולחברה יש מטרה משותפת (למשל להיות רווחיים), יש תלות הדדית בין היחידות בתוך החברה ויש צורך שכל עובדי החברה יפעלו במשותף למען המטרה, כאשר כל אחד תורם בתחומו.

האגו משבש את הסינרגיה. האפשרות שלנו לפתוח את ההכרה ואת הלב לרעיונות של אנשים אחרים מחייבת ויתור, או הקטנה של האגו שלנו. כאשר אנחנו מזלזלים בדבריהם של אנשים אחרים ולא מקשיבים להם, אנחנו מפסידים את ההזדמנות לשמוע רעיונות חדשים ולגלות הזדמנויות חדשות.

מילת המפתח היא התייחסות. במידה ואינכם בטוחים שתוכלו להקדיש את הזמן והמשאבים הנדרשים להתייחסות לכל הצעה או רעיון, עדיף שלא תתחילו. אם תתחילו ותאבדו את האמון של העובדים שיש לכם כוונה רצינית להקשיב להם, יהיה הרבה יותר קשה להתחיל בפעם הבאה.

ביקרתי בבתים רבים של עובדים שניהלתי וגם בבתים אחרים. לא פעם ראיתי תעודות הוקרה ממקום העבודה תלויות בסלון ביתם. אף פעם לא ראיתי תלוש שכר תלוי על הקיר ובו שורה המציינת כי העובד קיבל עוד 500 ₪ כתגמול מיוחד.

התפוקות במכונה שפאיז מפעיל עלו וירדו בין יום אחד למשנהו בפערים של יותר מ-20%. שאלתי את פאיז מה הסיבה: תראה, אמר לי פאיז, הכל תלוי בעייפות שלי. אם אני עייף, אני יושב כאן שתי דקות, שם שתי דקות, זה כל ההבדל. כל כך צפוי ובכל זאת, תמיד אני נדהם מחדש מהכנות וקריאת המפה המדויקת של העובדים.

"ה-TPM, אינו כלי להתייעלות אלא לחיבור ולמעורבות של העובדים. המעורבות נותנת סיפוק לכולם, כי מה בן אדם צריך יותר מלתת לו להשפיע? מכאן אנחנו משיגים את ההתייעלות בזכות העובדים". אני מכיר הרבה חברות ומנכ"לים בתעשייה הישראלית, אך רק מעטים מהם רואים כך את התרומה האפשרית של מעורבות העובדים לחברה.

לא מזמן אירחתי מנהלת בכירה בחברה בדנמרק שסיפרה, בשיחה שהייתה לנו על מוטיבציה, כי שיעור האבטלה שם נמוך מ-3.5% והם יודעים שאם לא יתנו לעובדים תנאים ויחס מכבדים והוגנים העובדים פשוט יעזבו והם יתקשו לגייס עובדים חדשים. גם בארץ יש קושי לגייס עובדים וגם אצלנו הניידות של עובדים חדשים גבוהה מאד, אלא אם כן אנחנו יודעים לחבר אותם לחברה.

כאשר אנחנו בוחרים מרצוננו לשמוע הרצאה, יש לנו נכונות מסוימת להקשיב, להתמקד בנאמר. לעומת זאת, כאשר יש לנו דיאלוג עם אדם אחר שמרצה לנו את עמדותיו או מנסה ללמד אותנו משהו "שאנחנו כבר יודעים", ההקשבה שלנו נעלמת. במקרים רבים נשמע אותו רק כדי לנסח תשובה מנצחת או שנחכה שיסיים כדי ללכת לדרכנו.

כמנהל שלא פעם ניהל מו"מ עם ועדי עובדים, וגם בתפקידי היום - כאשר אני עובד עם חברות רבות שמנהלות מו"מ עם ועדי עובדים, אני יודע שוועד העובדים לא תורם כלום לתנאי העובדים בחברה פרטית. בה בעת, אין לי ספק, שללא ההגנה המקצועית, תנאי העובדים היו בכי רע.

ביום שישי חגגנו לנבו, בננו, בר מצוה. נבו נשא דרשה על פרשת 'ראה' וכיצד הוא מבין אותה. בסיום, הרב אלישע, רבה של קהילת 'ואהבת' בזיכרון יעקב, שם לב שנבו דיבר על אנשים טובים ואנשים שעושים מעשים רעים. לא על אנשים רעים. זה הזכיר לי שאין עובדים רעים אלא עובדים חלשים, עובדים שלא רתומים למטרות החברה.

באתר יצור גדול שניהלתי בעבר, נהגנו לומר כי "כל עובד הוא מנהל בביתו". הרי כל אחד מאתנו מנהל "עסק" בביתו. יש לנו הכנסות, יש לנו הוצאות ויש לנו תפוקות ואתגרים. כאשר עובד מגיע למפעל ולפתע, מאדם משמעותי, הוא הופך לאדם לא משמעותי, לבורג במכונה, הוא מאבד עניין בעבודה.

לפני כמה שנים התמודדנו עם נטישה של עובדים רבים מחנויות בחברה קמעונאית גדולה. הנתונים הראו כי במחצית השנה הראשונה נטשו 51% מהמוכרנים שגויסו לחנויות. מצאנו כי יש חנויות בהן העובדים לא עוזבים. כלומר שהיו חנויות בהן הנטישה של עובדים חדשים הייתה הרבה יותר חריפה. בצוות השיפור שהקמנו נמצא כי הגורם המרכזי ביציבות או נטישה של עובדים הינו מנהל החנות.

פעם הגעתי לחברה קטנה שתחלופת העובדים בה הייתה קיצונית. מעט העובדים שהיו בחברה היו שורדים כמה שבועות ועוזבים. המנכ"ל היה צועק על העובדים על כל טעות קטנה. שאלתי אותו לסיבת הדבר והוא ענה שהם צריכים ללמוד (בדרך כלל הם למדו שכדאי להם לעזוב). שאלתי האם הוא מוקיר ומעריך עבודה טובה, או רעיון טוב. הוא הסתכל עלי בפליאה רבה.

בספרו "תוצרת יפן" מספר אקיו מוריטה, שייסד את חברת סוני, כי כאשר הרגיש שנגמרים הרעיונות לחדשנות, הוא שלח קבוצות קטנות של צעירים בשנות העשרים המוקדמות להסתובב בעולם ולהביא רעיונות למוצרים חדשים. קבוצה אחת הסתובבה בניו יורק וראתה את הצעירים שמסתובבים עם מכשירי רדיו טייפ גדולים על הכתף ושומעים מוזיקה. כך נולד הרעיון למכשיר הווקמן.

שוש הייתה בכירה בהיי-טק והחליטה להיות עצמאית. היא מתמחה בנישה ממוקדת ומבוקשת, ואין שני לה בארץ בתחום זה. היא המומחית בה"א הידיעה, וגם אני לומד ממנה. כבר זמן רב שאני שואל אותה מדוע היא מבקשת תמורה כל כך נמוכה בעבור הידע שלה, והיא מסבירה לי כי החברות הצעירות שעמן היא עובדת אינן יכול לשלם יותר.

לאחרונה הייתי עד למספר השמות של מנהלים לתפקיד חדש בארגון, מנהלים שהגיעו לארגון מבחוץ, בין היתר מנהל בכיר שנכנס לעבודה וקיבל מחשב נייד משומש וישן שלא ניתן היה לחבר אותו למערכת המידע של הפירמה מהבית כי לא היו במחשב מערכות תומכות בגלל שהיה ישן מידי. שאלתי אותו מה דעתו על הארגון שאליו בא לעבוד, שפת גופו אמרה הכל.

לפני כמה ימים ישבתי עם כעשרים אנשי עסקים, רובם בעלי מפעלים יצרניים וקיימנו דיון על הכשרת עובדים פנים מפעלית. במהלך הפגישה, ישב מולי בעל עסק, לא צעיר, חייך והנהן בראשו כל הזמן. בסיום הוא ניגש אלי ואמר: "כמה שאתה צודק וכמה שאני תמיד פועל ההיפך"...

במסגרת קורס מתמשך שאני מקיים עם המנהלים הישירים של העובדים באחת החברות, אנו דנים בנושאים שהם מתמודדים אתם ביום יום. לאחרונה הם העלו שני נושאים שגורמים להתמרמרות של העובדים בתחום השכר: הנושא הראשון היה הורדת השעות הנוספות והנושא השני היה העלאת שכר המינימום.

בצירוף מקרים מעניין, נפגשתי אחרי כמה ימים עם חיים, מנכ"ל ובעלים של חברה פרטית גדולה מאד. חיים סיפר כי כאשר בנו הצטרף לחברה הוא הסתובב ולא עשה שום דבר משמעותי. אחרי שנתיים, חיים אמר לבנו כי אם ירצה לרשת אותו כמנכ"ל, כדאי לו להכיר את החברה מלמטה. אחרת כולם יסובבו אותו על האצבע.