נכחתי השבוע באירוע לציון פרישתו לגמלאות של יעקב דגן שניהל את המפעל של נסטלה אסם בשדרות במשך 22 שנים. בתקופה זו המפעל התרחב וגדל ובסיומה היו בו יותר משש מאות עובדים. גם אחרי 22 שנים לא נס לחו של יעקב והוא המשיך לחדש כל הזמן. יעקב ואני היינו קולגות בעבר ונשארנו חברים וכך הזדמן לי לבקר אותו וללמוד ממנו לאורך השנים. אתם מוזמנים להיכנס לאחד המאמרים בבלוג בהם הצגתי דברים שלמדתי מיעקב.
חתמו את האירוע המרגש איציק צאיג, המנכ"ל של חברת נסטלה אסם ודן פרופר (היום היו"ר ובעבר, לאורך שנים ארוכות, המנכ"ל).
TPM = Total Performance Management
לפני שאצטט כמה משפטים מדבריו של איציק צאיג שמציגים את סוד ההצלחה שבחרתי להביא במאמר זה, אני מבקש לבאר את המונח TPM ולצטט סיפור קצר מדבריו של דן פרופר.
נפתח עם ה-TPM:
נסטלה העולמית בכלל ונסטלה אסם בפרט, מיישמות את שיטות טויוטה (Toyota Production System). כאשר שיטות היצור של טויוטה אומצו בעולם המערבי הן זכו לשמות שונים. ה-TPM הוא אחד השמות ושם אחר, נפוץ יותר, הוא יצור רזה או ניהול רזה.
נמשיך עם הסיפור הקצר.
דן פרופר בחר לתאר בתמצית את דרכו של יעקב דגן כמנהל בסיפור הבא: "פעם הגיעו ליעקב שלוש עובדות. הן אמרו לו שהן עובדות באריזה של שקדי מרק, אבל מספיקות רק שתיים וביקשו שיבחר מי מהן תעבור לעבודה אחרת.
יעקב שאל מדוע הן מספרות לו שנדרשות רק שתי עובדות ולא שלש והן השיבו כי לא נעים להן שהן יודעות את זה והוא לא."
הסיפור המדהים הזה ממחיש כמה דברים: העובדות (ולא רק הן) מבינות את הצורך בהתייעלות מתמדת, יש להן רב אמון ביעקב שלא יפטר אף אחת מהן והן מבינות שהתייעלות מחזקת את מקום הפרנסה שלהן ולכן תורמת גם להן ולא רק להנהלה.
הערה שלי: כאשר אנחנו משיגים התייעלות אסור שתוצאת ההתייעלות תהיה פיטורי עובדים, כי בכך נאבד את האמון של העובדים ולא נזכה לשיתוף פעולה במהלכי התייעלות נוספים. תמיד יש תנועה של עובדים, תמיד יהיו עובדים שיעזבו מסיבות שונות ואז לא נקלוט עובדים חדשים.
איציק צאיג: מטרת ה-TPM היא לחבר את העובדים לחברה.
את דברי הפרידה שלו מיעקב דגן פתח איציק צאיג, מנכ"ל נסטלה אסם, בהתייחסות לקשר בין המעורבות של העובדים והתייעלות. וכך הוא אמר :
"ה-TPM, אינו כלי להתייעלות אלא לחיבור ולמעורבות של העובדים. המעורבות נותנת סיפוק לכולם, כי מה בן אדם צריך יותר מלתת לו להשפיע? מכאן אנחנו משיגים את ההתייעלות בזכות העובדים".
אני מכיר הרבה חברות ומנכ"לים בתעשייה הישראלית, אך רק מעטים מהם רואים כך את התרומה האפשרית של מעורבות העובדים לחברה.
כאשר החמאתי לאיציק צאיג בסיום על דבריו הוא חייך, אך איני בטוח שהוא יודע עד כמה דרכה של אסם חריגה בתעשייה המקומית.
אם לא לחצתם על הקישור שהיה מחובר ליעקב דגן בראשית המאמר, אני ממליץ לכם לעשות זאת כאן ולהיכנס לסרטון קצר של הרצאה שיעקב דגן נתן במרכז ללימודים אקדמאים על הפילוסופיה של נסטלה אסם.
עוד דוגמה, והפעם ממפעל הבמבה של אסם.
משה פטקביץ', שניהל שנים ארוכות את מפעל הבמבה, סיפר לי פעם כי כאשר הגיע בוחן של נסטלה לבחון האם הם רשאים להעלות שלב בהטמעה של ה-TPM, הוא בחן כיצד העובדים חווים את ה-TPM.
הבוחן שאל את אחת מעובדות היצור מה זה ה-TPM עבורה. העובדת פתחה בהרצאה מתלהבת בעיניים בורקות וכאשר סיימה, אמר האיש מנסטלה בסיפוק רב שאין צורך לתרגם, שפת הגוף של העובדת סיפרה את כל הסיפור.
אז מהו, אם כן, סוד ההצלחה של אסם?
סוד ההצלחה אליו אני מתייחס במאמר זה (כאמור, אני משוכנע שלאסם יש עוד כמה אסים בחבילת הקלפים), אינם העובדים.
העובדים באסם, הם אותם העובדים שנמצאים בכל התעשייה בישראל.
סוד ההצלחה הם המנהלים שמאמינים בעובדים שלהם. שמבינים לעומק עד כמה הצלחת החברה תלויה במעורבות של העובדים, בחיבור שלהם לחברה ובסיפוק שלהם מהעבודה. כפי שאיציק צאיג אמר: "מה בן אדם צריך יותר מלתת לו להשפיע?".
סיכום:
אני מאמין כי היתרון האמתי ולא פעם גם היחידי, של כל חברה, הם העובדים. מכונות, הון ואנרגיה ניתן להשיג בכל מקום בעלות כמעט זהה. אבל עובדים שמחוברים לחברה ונרתמים להצלחתה הם יתרון ייחודי שהחברה יכולה לגייס.
