זו השנה השלישית שאני מפרסם מאמר ייעודי לקראת יום האישה הבינלאומי וכפי שכתבתי בשני המאמרים הקודמים, אני שואל מה יכולות לעשות הנשים כדי לשנות את המצב.
אביבה היא מנהלת מצליחה ומוערכת במקום העבודה שלה. באחד הימים הוחלט לשלוח אותה לקורס יחד עם שני עובדים גברים.
אביבה, שמגלה תמיד עצמאות ואסרטיביות אמרה שהיא צריכה לקבל אישור מבעלה. לפי דרישת הבעל הוסיפו אישה נוספת לקבוצה שנסעה לקורס. אך בכך לא היה די, הבעל לא הרשה שהארבעה ייסעו ברכב אחד.
במרחק רחובות אחדים מביתה של אביבה גרה שמרית. כאשר שמרית סיימה את התיכון היא התחילה ללמוד ביולוגיה בטכניון. לקראת סוף השנה הראשונה היה סיור מקצועי של כל המחזור.
אימה של שמרית הודיעה לה כי לא תוכל להשתתף כי באוטובוס ייסעו גם גברים. שמרית אמרה לאימה כי אם כך היא מפסיקה לאלתר את הלימודים בטכניון. האם וויתרה, שמרית ניצחה את המאבק הקטן הזה ויותר לא שמו בפניה מגבלות, לא ההורים ובהמשך גם לא בעלה.
שמרית סיימה את הלימודים בטכניון והחלה לעבוד בהוראה. אחרי כמה שנים היא הרגישה שהיא רוצה משהו אחר והלכה ללמוד עריכת דין, קיבלה הסמכה ופתחה משרד עצמאי.
השנים עברו, הילדים גדלו ושמרית חיפשה אתגרים חדשים והקימה מרכז להעצמת נשים. שמרית מבינה שנשים רבות לא מצליחות לפרוץ את המחסומים המגדריים והתרבותיים ושמה לה למטרה לסייע להן.
החזון של שמרית: "לקיים מרכז עסקים לנשים שמטרתו למצות את הפוטנציאל הטמון בכל אישה. לעשות זאת ע"י מפגשי יעוץ, הדרכה והעצמה בכדי להכיר את האני, למצוא את הייחוד שבכל אישה ולאפשר לה לפרוץ דרך".
מרכזים כאלו, שמנוהלים ע"י נשים ומיועדים לנשים בלבד לצורך העשרה, תמיכה וסיוע קיימים במספר מקומות בארץ.
המיוחד במרכז ששמרית הקימה הוא שלשמרית קוראים בעצם סברין, וכן, היא ערביה מוסלמית והמרכז מיועד בעיקר לנשים אקדמאיות מהמגזר הערבי.
לאביבה קוראים דלאל וגם היא ערביה מוסלמית.
האם האפליה וההגבלות המגדריות שייכות רק למגזר המוסלמי?
כמובן שלא. לפני פחות מחודש התפרסמה ידיעה על הנחיות צניעות מחמירות לעובדי המועצה בעיר מודיעין עילית (נשים יישבו מאחור בהסעה, אסור לנהל שיחות חולין ועוד).
גם במשרדי הממשלה קיימת אפליה מגדרית בנושאי שכר, מענקי מחקר וצמיחה לתפקידים בכירים (ראו כתבה מדה מרקר בסוף חודש פברואר 2018, וכתבות דומות בשנים 2017, 2016 ושנת 2015).
בסקר של בנק ישראל שהתפרסם לפני כחודשיים נכתב שאחת הסיבות לפערי השכר היא העדפתן של נשים ליציבות במקום העבודה. כלומר, המעסיקים "מנצלים" את הידיעה שהאישה לא תמהר לעזוב את מקום העבודה גם אם יהיה לה שכר נמוך יותר.
אגב, אני מכיר נשים מנהלות שגם הן יתנו לנשים שכר נמוך יותר מגברים וזאת מהסיבה שהנשים מבקשות שכר נמוך יותר (ראו מאמר בנושא הנשים שמבקשות שכר נמוך יותר).
מי יצור את השינוי?
נדמה לי שעד כה לא חידשתי דבר, המציאות מוכרת. השאלה החשובה היא מי יכול ליצור את השינוי?
נחזור רגע לסיפור על סברין – שמרית. הניצחון הקטן של סברין כאשר אימה נכנעה וויתרה על האיסור לנסוע לסיור הלימודי כי באוטובוס היו גם סטודנטים גברים, היה בעצם הישג משמעותי ששינה את חייה.
סברין שברה את חומת האיסורים המגדרית ולמדה שהיא זו שתקבע מכאן ואילך את מסלול חייה.
אני עובד עם סברין ומכיר אותה לא רע, אך אין לי שום היכרות עם אימה. למרות זאת אני מעריך שיש סיכוי טוב, שהאם העריכה את הניצחון של סברין הבת. יש אפשרות שסברין זכתה בהישג שהאם ייחלה לו אך לא האמינה שניתן להגיע אליו ולכן, אולי בעומק ליבה, שמחה בניצחון הקטן של ביתה.
שלא כמו בכביש - זכויות צריך לקחת, לא לקבל
בכביש אנחנו יודעים שזכות קדימה מקבלים, לא לוקחים. אבל בחיים זכויות צריך לקחת ולפעמים בכוח או בבג"ץ.
זכורה העתירה של אליס מילר לאפשר לנשים להתקבל לקורס טיס (בשנת 1994). בעקבות העתירה נפתחו בפני הנשים הכשרות שונות בצבא, שהיו עד אז סגורות בפניהן וביניהן גם קורס טיס וקורס חובלים.
בשנת 2000 הושלם התיקון לחוק שירות הביטחון.
אף אחד לא שמח לוותר על זכויות היתר שלו
לפני כעשרים שנה התחלתי לנהל מפעל גדול. באותה עת עבדו במפעל שישה ימים בשבוע וכל הניסיונות שנעשו עד בואי לעבור לחמישה ימי עבודה בשבוע עלו בתוהו.
היו שני ועדים ואחד מהם שהיה מאד כוחני לא אפשר את המעבר למרות שהעובדים, ובעיקר העובדות, מאד רצו לעבור לשבוע של חמישה ימי עבודה.
בשיחות אחד על אחד שניהלתי עם חברי הועד הם הביעו חשש גדול מה יעשו ביום שישי הפנוי, אולי יתבקשו לקחת חלק בעבודות הבית.
פתאום נפל לי אסימון: חוץ מהחשש הרגיל משינוי וכוחנות לשמה שדבקה לעיתים בוועדי עובדים, הם חששו באופן אישי שיאלצו לקחת חלק בעבודות הבית...
במאמר מוסגר אציין כי ברגע שהבנתי את מקורות ההתנגדות, הצעתי לאחד העובדים החזקים לעבור באופן אישי לשבוע עבודה של חמישה ימים עם הסעות אישיות. תוך ימים ספורים הצטרפו אליו עשרים עובדות וכמה ימים לאחר מכן נחתם ההסכם עם הועד.
אני ראיתי זאת אז כדוגמה איך גברים בעמדות כוח כופים סדר יום שנוח להם, גם אם הוא פחות נוח לסביבתם.
כאשר מחלקים את העוגה לשני חלקים וחלק אחד יותר קטן, אז החלק השני יותר גדול. די פשוט וברור. באותו אופן כאשר הנשים מקבלות פחות, אז הגברים יקבלו נתח גדול יותר מהעוגה.
נדמה לי שמעבר למסורת ולהרגל, הגברים פשוט לא שמחים לוותר על זכויות היתר שלהם. אם הנשים לא ידעו לקחת בכוח את חלקן – לא יהיה להן.
ומה מפסידים הגברים במצב הקיים?
אני חושב שכל מי ששילב נשים בכל התפקידים בחברה (למשל, תפקידי ניהול או הפעלת מכונות) יודע שהנשים אינן נופלות מהגברים במאום.
מניסיוני, לנשים (בכל הזהירות של אמירות כוללניות) יש תכונות שמעניקות להן יתרון על הגברים (שוב, בהסתייגות הנדרשת מאמירה כללית על אוכלוסייה רחבה מאד). למשל, יסודיות והקפדה על פרטים קטנים יחד עם ראיה רחבה, סבלנות ועבודה נקייה, תקשורת בינאישית טובה יותר ועוד.
לעומת זאת בחברות בהן מדירים נשים מתפקידים אלו, כי לא מאמינים ש"אישה יכולה לנהל או להפעיל מכונה", מפסידים את היכולות לשלב עובדות טובות ולפעמים יעבדו בצוות חסר של מפעילים או מנהלים אך כלל לא יעלו על דעתם לחפש מנהלת או מפעילת מכונה.
סיכום והמלצה
בנוסף על המחסומים המגדריים והתרבותיים שמונעים מנשים רבות להתקדם ולהגשים חלום או לממש שאיפות, קיים גם המאבק של העולם הגברי לשמר את זכויות היתר שלו.
מסיבות כאלו ודומות להן, גם נשים שהגיעו לתפקידים בכירים מקבלות שכר נמוך יותר. ככל הנראה הנשים לא יקבלו זכויות שוות על מגש של כסף והן צריכות לקחת את מה שמגיע להן.
ולכל החברות שטרם שילבו נשים בתפקידי ניהול או הפעלת מכונות, אני ממליץ בחום לשבור את הסטראוטיפים הישנים ולשלב נשים בכל התפקידים.
קישור למאמר שפרסמתי ליום האישה בשנה שעברה: מה היה קורה לו העולם היה מנוהל ע"י נשים?
קישור למאמר שפרסמתי ליום האישה לפני שנתיים: אפליית נשים בשכר: מדוע נשים רבות מבקשות שכר נמוך משכר הגברים?
