מדוע כולם רוצים לקבל מילה טובה אך לא ממהרים לתת לאחרים?

באחד הימים ליוויתי את ישראל במהלך עבודתו. ישראל הוא מנהל משמרת במפעל תעשייתי גדול. במפעל הזה המכונות גדולות ומורכבות וכל אחת מופעלת ע"י עובד אחד או שניים. המפעיל קובע במידה רבה את קצב היצור.

אחרי שישראל "הניע" את המשמרת, הוא החל לעבור אחד אחד את כל המפעילים, בודק מה נשמע עם המפעיל, האם המכונה עובדת כראוי, האם חסרים חומרים או יש חשש שיחסרו עד סוף המשמרת ועובר הלאה. תומר היה המפעיל האחרון שהיה על ישראל לעבור.

המכונה של תומר הייתה באולם אחר וישראל לא מיהר לשם. בדרכנו הוא הסביר כי תומר הוא מפעיל מאד בעייתי.

ישראל אמר לי שקשה לו מאד לתקשר עם תומר. תומר הוא עובד וותיק מאד, אין לו תחליף בהפעלת המכונה אותה הוא מפעיל והוא מנצל זאת. עובד איך שנראה לו, אינו ממושמע והתפוקה של עבודתו נמוכה מאד. ישראל הוסיף כי תומר אינו מוכן ללמד עוד עובדים להפעיל את המכונה "שלו". ניכר היה שישראל דחה ככל האפשר את הפגישה עם תומר באותו בוקר וכאשר הגענו אליו סוף סוף, הדיאלוג ביניהם היה מעין שיח של חירשים. אני לא הצלחתי להבין מה תומר אמר ואיני בטוח שישראל הבין את דבריו לאשורם.

כולנו משוועים למחמאות. גם תומר

בזמן ארוחת הצהרים ישראל שאל אותי כיצד עליו לנהוג עם תומר. איך לחבר את תומר למטרות של החברה ולנהל אותו בהצלחה.

המלצתי לישראל להחמיא לתומר. אפילו אם תמצא את הדבר הכי שולי ופעוט-ערך בעבודתו, תחמיא לו על כך מכל הלב. המחמאה חייבת להיות כנה ועל משהו אמתי, לא בלוף. כולנו, אמרתי לישראל משוועים למחמאות, להוקרה, להערכה. כשהיינו בגן, שמחנו לקבל "סמיילי" מהגננת. מאז צמחנו ובגרנו אך רצוננו לקבל הערכה והוקרה לא השתנה.

כשהיינו ילדים נשמנו ואכלנו וכפי שהצרכים האלו לא השתנו כך גם הצורך שלנו לקבל הערכה והוקרה לא השתנה.

גם המנכ"ל שלך, אמרתי לישראל, שמח לקבל מחמאות מהמנהלים שלו.

האם אתה באופן אישי לא גאה לקבל מחמאות מהמנהלים שלך? הוספתי ושאלתי.

ישראל חשב על הדברים וכשהסתיימה ארוחת הצהרים הלכנו ישר לתומר. בדרך ישראל אמר שהוא יודע על מה יחמיא לתומר.

הערכת עובדים היא מנוע יוצר מוטיבציה

כאשר הגענו, ישראל שיבח את תומר על המקצועיות שלו כשזיהה שיש בעיה בחומר הגלם. ישראל אמר לתומר שרואים שהוא בעל מקצוע. מפעיל תיק ומקצועי. תומר, שאך לפני רגע הזעיף פנים, חייך מאוזן לאוזן, הוא היה מאושר. הוא ניפח את חזהו בגאווה וקומתו כאילו גבהה. אחר כך ישראל שאל את תומר כיצד הוא יכול לעזור לו.

תומר חשב לרגע, קרא לישראל והראה לו כמה שיפורים קטנים, מתקני עזר שיעזרו לו מאד בעבודה. ישראל הבטיח לטפל בבקשתו. בשעתיים וחצי שנותרו עד סוף המשמרת, התפוקה של תומר הייתה גבוהה יותר מכל מה שעשה בשש השעות שקדמו לארוחת הצהרים.

תומר לא היה היחיד שישראל הוקיר באותו יום

מעודד מהצלחתו, ישראל החליט להפעיל את "השיטה" (כלומר, למצוא כל דרך להוקיר עובד כדי לתת לו "זריקת מרץ") עם אלכס, עובד נוסף שההספק שלו באותו יום היה נמוך מאד.

השבוע, כחודש וחצי אחרי אותו יום שליוויתי את ישראל, פגשתי בו ושאלתי מה נשאר מאז. ישראל אמר כי תומר כבר לא במשמרת שלו, אך אלכס הפך לאחד העובדים הטובים במשמרת שלו והוא ממשיך לטפח אותו.

האם גם מנהלים מבקשים לקבל מחמאות?

ואדים, המנהל של ישראל כמעט התפטר מהחברה אחרי שהמנכ"ל נזף בו. ואדים אמר שהמנכ"ל רק נוזף אבל אף פעם אינו אומר מילה טובה, אף פעם אינו מעריך דברים טובים. כמעט בכל יום אני פוגש מנהלים שמתלוננים בפניי שהמנהלים שלהם אינם מעריכים את מה שהם עושים ואינם מחמיאים להם.

"רק ביקורת אני מקבל, שום הערכה", אמרים לי מנהלים רבים ושונים. אני מצדיק אותם ואז שואל האם הם בתורם נותנים מחמאות. האם הם בתורם נותנים משוב חיובי לעובדים שלהם. כאן בני שיחי משתתקים, ולצערי מתחמקים מתשובה לשאלתי.

דוגמה לעוד שיטות להערכת עובדים מובנית

באחד המאמרים הראשונים שפרסמתי בבלוג, תיארתי איך בעבר, כאשר ניהלתי מפעל גדול, נהגנו לתת "סמיילי" לראשי הצוותים שעמדו ביעד השבועי. בכל שבוע קיבלו כל ראשי הצוותים רשימה עם התוצאה שהצוות שלהם השיג. ליד שמם של ראשי צוותים שעמדו ביעד התפרסם "חייכן" (סמיילי) וליד שמם של ראשי הצוותים שלא עמדו התפרסם "בכיין".

כל מנהל קיבל חייכן או בכיין על התוצאה שלו בשבוע האחרון, ובנפרד על התוצאה המצטברת. הוא קיבל את הרשימה עם מכתב אישי קצר ממני. בנוסף, הרשימה התפרסמה על לוחות המודעות.

ראו למטה דוגמה לאחד הפרסומים מאז (בלי השמות של ראשי הצוותים):

התוצאה הייתה מדהימה. המנהלים עבדו קשה מאד כדי לזכות בחייכן שביטא הערכה.

חמש שנים מאוחר יותר פרסמתי מאמר ובו הצגתי את הרעיון של לוח הוקרה. בלוח כזה המנהלים רושמים הוקרה לעובדים. הוקרה כזו חייבת להיות מלווה במכתב אישי לעובד. ראו תמונה שפורסמה בעמוד הפייסבוק של חברת שלא"ג תעשיות בע"מ, בקיבוץ שמיר (חברה ציבורית ששווי השוק שלה בבורסה מתקרב ל- 460 מיליון ₪):

ללוח ההוקרה הזה הייתה השפעה דרמטית על יצירת המוטיבציה וההנעה של העובדים.

הוקרה בקבוצת הווטס אפ של הארגון. פינקי זוארץ ז"ל, שהיה ראש המועצה המקומית בנימינה גבעת עדה, היה יוצא כל בוקר עם אור ראשון לסיור ברחובות המועצה. במהלך הסיור פינקי היה שולח "כתרים", הוקרה לעובדים שעשו מעשה ראוי, בקבוצת הווטס אפ של עובדי המועצה. בדרך זו פינקי ז"ל חיבר וגייס את העובדים למהפך דרך המחויבות שלהם לארגון בו עבדו.

שיטה זו, של הוקרה בקובצת ווטס אפ של החברה, נהוגה בעוד כמה חברות שפגשתי.

מדוע קשה לנו לפרגן לאחרים?

הצגתי למעלה ארבע דוגמאות בהן משוב חיובי, או הערכה לעובדים בנו מוטיבציה ויצרו שיפור בתוצאות. ואף על פי כן, מנהלים מתקשים מאד לתת משוב חיובי לעובדיהם. להעריך אותם. עדיין אני שומע לא פעם את האמירה "מדוע להעריך, הוא רק עשה את המוטל עליו".

משוב חיובי ומילה טובה הם דרך רבת עוצמה לחבר את העובדים ולהעניק להם מוטיבציה. מילה טובה לא עולה כסף, וערכה גדול ממנו.

למעשה, בכלל קשה לנו לפרגן איש לרעהו, וגם בבית לבן או בת הזוג.

מדוע?

קשה לי לקבוע בדיוק מהיכן נובע הקושי שלנו לפרגן לאחרים. אך אני מבקש לצאת מהפסוק המוכר "אין אדם מתקנא בבנו ובתלמידו". מקורו של הפסוק הזה בגמרא ושם כתוב: "בכל אדם מתקנא – חוץ מבנו ותלמידו" וההסבר שם: "אדם אינו מתקנא בבנו ובתלמידו משום שהוא רואה את הישגיהם כהישגיו". כלומר לפי דעת החכמים אנחנו כבני אדם מתקנאים בכל בני האדם האחרים פרט לילדינו ולתלמידינו.

האם אנחנו ממעטים לפרגן מתוך קנאה? מתוך קנאה במי שזה עתה פרגנו לו ואנו עצמנו לא זכינו לפרגון?

אני מעדיף להשאיר את השאלה הזו פתוחה לשיפוטכם.

סיכום והמלצה

התחלתי את המאמר בדוגמה מהשטח של ההצלחה שישראל, מנהל משמרת, השיג בזכות משוב חיובי. ההצלחה הזו תרמה לחברה, אך בראש ובראשונה תרמה לישראל. הוא באופן אישי, כמנהל משמרת, השיג תפוקות ואיכות גדולות יותר.

ישראל הבין את העיקרון והחל להיעזר בו. אבל רק הוא. באותה חברה החליטו לתת משוב חיובי והתקינו במחלקות לוחות להוקרת העובדים. אבל הלוחות נשארו ריקים...

בהמשך המאמר הצגתי עוד 3 שיטות להוקרה, למשוב חיובי לעובדים (לוח הוקרה, חייכן-בכיין והוקרה דרך קבוצות ווטס אפ).

למרות הקושי האישי שלנו לתת משוב חיובי, או לפרגן, אני ממליץ לכם להפוך את מתן המשוב החיובי לדרך חיים. ולא רק בעבודה. במאמץ קטן תזכו לחבר את העובדים בארגון שלכם למטרות של הארגון, תזכו למאור פנים מהאנשים סביבכם ובעיקר בביתכם, מבן או בת הזוג.