בלוג מצוינות בעסקים

"בספר הנפלא "ארבע ההסכמות" מאת דון מיגל רואיס, מגדיר דון מיגל את ההסכם השני: "אל תקחו שום דבר באופן אישי". דון מיגל מתייחס בספרו לאופן בו אנו צריכים להתייחס למסרים שנאמרים לנו, אני אתחיל דווקא מהצד השני: כאשר אנחנו מעבירים מסרים.

חברות רבות שאני פוגש מחפשות את החיסכון "מתחת לפנס". באותו הזמן מתעלמים מכל מה שקצת סמוי מן העין ובפרט הוצאות שלא נכנסות לסעיף תמחירי ייעודי. כאשר אנחנו רצים אחרי הזנב של עצמנו, לא בוחנים את המכלול ולא מחפשים הוצאות מיותרות במבט שלא נעול ברשימות של הנהלת החשבונות – אנחנו עלולים להעצים את ההפסד וחוסר ההתייעלות במקום לשפר.

האם העיסוק ביעדים הוא מותרות? "במצב הקיים עיסוק ביעדים קצרי טווח הוא מותרות", כך אמר לי לא מזמן מנכ"ל של חברה בינונית בגודלה.עבודה עם יעדים אינה חזון נפרץ בתרבות העסקית בישראל, לא בתעשייה ולא בעולם העסקים בכלל. גם בין החברות שכן קובעות לעצמן יעדים, לא כולן נצמדות ליעדים שקבעו ופועלות בנחישות להשגתם. כיצד מתמודדים?

באתר ניסויים של חברה ישראלית מאד גדולה בחנו מוצר חדש של מיזם שהחברה השקיעה בו, המוצר היה בשלב של ניסויי שדה וחלק מההשקעה של החברה הגדולה במוצר היה הניסיון הזה. על פניו הייתי אמור לראות סיפור הצלחה, אבל בשטח ראיתי בעיה מהותית במוצר.הסתכלתי על שני מלווי שהפגינו סיפוק רב ואמרתי "אבל המלך עירום".

השבוע התקשר אלי ארנון (שם בדוי) ושאל: "האם שיפור התרבות האירגונית והאקלים בארגון, מביאים לחיסכון, התייעלות והגדלת רווחים? ומדוע זה לא נורמה חברתית?". במאמר כאן אבחן את ההשפעה על הרווח של תרבות ארגונית שרותמת ומגייסת את העובדים להצלחת החברה.

איך אתם נוהגים כאשר העובדים שקועים בסמרטפון במהלך העבודה? או כאשר תדירות הפסקות העישון עוברת את הגבול? מי שקורא את המאמרים בבלוג הזה, מכיר את דעתי שהעובדים הם אלו שיוצרים, או יכולים ליצור, את היתרון היחסי של כל חברה. כדי להשיג זאת צריך לרתום את העובדים למטרות החברה. האם יש סתירה בין הרתימה של העובדים ובין אכיפה של נהלי משמעת?

סביבת העבודה של מנהלים בחברות שונה במספר מאפיינים מזו של עובדים אחרים בחברה. אחד המאפיינים הבולטים הינו החלפה תכופה יותר של מקום עבודה. להבדיל מאנשי יצור, אנשי שירותים ואנשי הנדסה, מנהל עובר בין מספר מקומות עבודה במהלך חייו התעסוקתיים.

לא מזמן ישבתי עם מנכ"ל שאני מאמן. הוא קרא לי דחוף כדי לקבל החלטה בדילמה לא פשוטה שיש לו. אבל כאשר רשם את המחירים והרווחים, היה ברור שהוא כבר קיבל החלטה ולמעשה מבקש את אישורי להחלטה שקיבל.

מבצעי מכירות, אמתיים או מדומים, משפיעים מאד על ההחלטות שלנו. פגשתי מנכ"לים שטסו לקצה העולם כדי לרכוש בהנחה מוצרים שכלל לא היה בהם צורך. נבחן כעת את הפרמטרים הרגילים שאמורים להשפיע על הכמות שנזמין בכל פעם (בסיום אתייחס למצבים מיוחדים. למשל, רשתות אופנה) ונתחיל באותם המשתנים הברורים והמוכרים.

חברה שלא תתפתח, תאתר הזדמנויות עסקיות חדשות או תפתח מוצרים חדשים, תמצא את עצמה בירידה ואף בסכנת סגירה. השוק משתנה כל הזמן, הטכנולוגיה מתקדמת מאד מהר, הצרכים משתנים והתחרות מגיעה לכל פינה. גם אם יש לכם מוצר מדהים ויש הגנת פטנט אינכם חסינים.

מתי אתם מחדשים את המלאי של משחת השיניים אצלכם בבית? האם גם אתם מחכים שתתרוקן השפופרת האחרונה ואז תהפכו את המגירה, שם אמורות להיות עוד שפופרות, אבל... בבלגן שנוצר, או שכבר היה קודם, אתם לא מוצאים כלום. לכל הרוחות, אתם בטוחים שראיתם שם משחה אתמול, אז איפה זה?

מילת המפתח היא התייחסות. במידה ואינכם בטוחים שתוכלו להקדיש את הזמן והמשאבים הנדרשים להתייחסות לכל הצעה או רעיון, עדיף שלא תתחילו. אם תתחילו ותאבדו את האמון של העובדים שיש לכם כוונה רצינית להקשיב להם, יהיה הרבה יותר קשה להתחיל בפעם הבאה.

ביקרתי בבתים רבים של עובדים שניהלתי וגם בבתים אחרים. לא פעם ראיתי תעודות הוקרה ממקום העבודה תלויות בסלון ביתם. אף פעם לא ראיתי תלוש שכר תלוי על הקיר ובו שורה המציינת כי העובד קיבל עוד 500 ₪ כתגמול מיוחד.

בישראל יש מאות אלפי עסקים קטנים ובינוניים; מה שאומר שלנו - בעלי העסקים האלו, יש הרבה תחרות בשוק מאוד קטן. לרובנו אין את הפריבילגיה להוציא תקציבי עתק על שיווק ופרסום במדיות המסורתיות. לבעיות האלו נותן מענה עולם האינטרנט - שמאפשר חשיפה מקסימלית ואפקטיבית - גם בתקציבים אופיינים לעסקים קטנים.

התפוקות במכונה שפאיז מפעיל עלו וירדו בין יום אחד למשנהו בפערים של יותר מ-20%. שאלתי את פאיז מה הסיבה: תראה, אמר לי פאיז, הכל תלוי בעייפות שלי. אם אני עייף, אני יושב כאן שתי דקות, שם שתי דקות, זה כל ההבדל. כל כך צפוי ובכל זאת, תמיד אני נדהם מחדש מהכנות וקריאת המפה המדויקת של העובדים.

כל מי שרוכב עם אופניים בשטח, יודע שצריך להסתכל חמישה או עשרה מטרים קדימה. מי שמסתכל על האבן הקרובה בחשש, סופו שיתקע בה, כי האופניים הולכות אחרי העיניים. ומה שנכון לרכיבה בשטח נכון גם בחיים. בפרט כאשר אנחנו באים לתכנן את היצור.

כמעט כל המנהלים הישירים של העובדים שפגשתי קודמו לתפקידם כי היו עובדים טובים. הם לא קבלו שום הכשרה לתפקידם הניהולי ולחברה יש הר של ציפיות מהם. באופן מפתיע אולי, בקצה הגבוה של הפירמידה הניהולית, נמצאים לא מעט מנכ"לים שגם הם לא קבלו מעולם הכשרה ניהולית. בדרך כלל, אם כי לא תמיד, מדובר ביזמים שהקימו עסק שהלך וצמח.

מעורבות העובדים וצוותי שיפור בפרט, הם חלק משמעותי ביישום היצור הרזה. מכאן שהעובדים מרגישים שיש להם חלק משמעותי בפיתוח של החברה. ההרגשה הזו היא שנותנת לכל אחד מאתנו את המשמעות במעשיו ואת המוטיבציה. חשוב לציין כי תרבות של עבודה עם צוותי שיפור נפוצה גם ללא כניסה למכלול הרחב של היצור הרזה.

בעולם של היום אף אחד לא יעלה על דעתו לנהוג ברכב בלי מידע על מהירות הנהיגה, כמה דלק יש במיכל, מה רמת החום של המנוע ועוד מידע חיוני נוסף שאנו מקבלים. בעוד כמה שנים לא נרשה לעצמנו לנהוג ברכב בלי מובילאיי. ובכל זאת אני פוגש חברות רבות בהן המנכ"ל נוהג את העסק בלי מדידה. לא מודדים כלום או שמודדים מעט מאד משתנים.

נניח שאנחנו רוצים לשפר את הרווחיות של החברה ולשם כך בוחנים את התמחור של המוצרים. אם אנחנו מוכרים 100 סוגים שונים של מוצרים ונסדר אותם בטבלה בסדר יורד (מהמוצר שמיצר את הרווח הכי גבוה עד המוצר שמיצר את הרווח הכי נמוך), סביר להניח שנמצא כי 20 המוצרים הראשונים ברשימה מייצרים כ-80% מהרווח.

במפעל של חברה ציבורית מאד גדולה, כלל לא מדדו את התפוקה. תכנון הייצור נעשה על בסיס שעות עבודה של המכונות לכל מוצר ואפילו על כך לא בוצעה בקרה (כמה שעות יצרו בפועל כל מוצר בהשוואה לתכנון). מאחר והמטרה היא ליצר מוצר כלשהו, או לתת שירות, אנחנו צריכים למדוד תפוקה ולא את השעות בהן יצרנו או תכננו ליצר.

נראה כי מה שמפריד בין מי שנכנע לפיתויים ובין מי שלא נכנע להם היא העוצמה לא להיכנע לפיתויים גם כאשר התקציב מוגבל ובעיקר כאשר המצב הכלכלי האישי נמצא בפער גדול מול הפיתויים (כלומר המצב הכלכלי האישי נמוך והפיתויים גדולים). אם אנחנו מבינים את זה יהיה לנו יותר פשוט להתגונן מפני מעילה בכספים (או פשוט: גניבה) בעסק שלנו.

תמר, מנהלת האיכות, הסתכלה אליי ואמרה: "תאמר להם אתה, אולי לך הם יקשיבו, עליי הם לא שמים". האמירה הזו שיקפה את התסכול הרב שתמר חשה מכך שעובדי התפעול מתייחסים אליה בתור גורם מפריע ולא שועים להוראותיה.

אני מטיף בכל הזדמנות לחקור את סיבת השורש לתקלות ולא להסתפק בהנחות הזמינות ביותר. לחקור, להגיע לסיבת השורש, לטפל ולמנוע את התקלה הבאה. אז מדוע כשאני עצמי הייתי שם, הנחתי שוב ושוב הנחות שגויות ולא ירדתי לשורש הבעיה?

יושב הראש של מועצת המנהלים (או בקיצור, היו"ר), באחת החברות שניהלתי, היה אדם גס רוח, איש מאד לא נעים, שכאשר רוחו הייתה טובה עליו נהג לספר בדיחות סקסיסטיות ושוביניסטיות וכאשר רוחו הייתה רעה, נהג לצעוק על הסובבים אותו. נמנעתי מלהיכנס לעימותים אך די היה בכך שלא צחקתי מהבדיחות שלו כדי שלא תהיה בינינו כימיה גדולה.

החוק נועד להגן על העובדים ולאפשר להם לקיים חיים סבירים. במקרה הזה כמו במקרים רבים אחרים, קיימת שותפות גורל בין העובדים, הבעלים והלקוחות לטובת החברה. לא בכל החברות רואים את שותפות הגורל הזו ולכן החוק מטיל גם עיצומים ואמצעי ענישה נוספים.

אם אנחנו רוצים לעבוד ללא פחת או מוצרים פגומים, נדרש למקד את המאמץ ולא לתת תחושה "שזה לא כל כך נורא, בסוף הכל נמכר". אני כמעט לא פגשתי במצבים שניתן גם וגם - גם להילחם בפחת וגם למחזר את הפחת. לכל הפחות חובה למדוד כמה תוצרת טובה יצרנו בלי מחזור ו"הנצלות" ולפרסם את הערכים הכספיים.

ההצלחה האירה פנים לסמי, העסק שהקים שגשג ופרח. לסמי היו את השיטות שלו, הוא ידע היכן לרכוש חומרי גלם, מה ליצר ולמי למכור. היו לו קשרים טובים עם הלקוחות הגדולים, הוא השקיע בהם. האיכות לא תמיד הייתה משהו וגם האספקה לא תמיד הייתה במועד שהובטח, אבל איש לא התלונן. הלקוחות לא הכירו משהו אחר.