עד מתי ניתן להמשיך ולהתייעל?

בסוף המאמר תמצאו קישור לרשימת מאמרים בנושא התייעלות.

נעם אמר לי שהיצור במפעל הוא צוואר הבקבוק של החברה. ברצפת היצור הקיימת ניתן ליצר עד שני מיליון שקלים בחודש ולא יותר.

השבתי שלדעתי ניתן להגדיל את כושר היצור ב-20% עד 50% ללא קושי מיוחד.

נעם לא הגיב.

למרות שאנחנו מכירים אחד את השני כבר כמה שנים, הוא חשב כנראה שזו סתם אמירה ריקה. אמירה שאין מאחוריה משהו מבוסס.

מאין נובע הביטחון שלי שניתן לבצע קפיצת מדרגה?

כשאני מגיע לרצפת יצור אני יודע להעריך בוודאות גבוהה את עוצמת השיפור שניתן לעשות.

טויוטה אומרים: "There is always a better way".

אם זה נכון עבור טויוטה -זה נכון לכולם. אלא שלא מכאן נובע הביטחון שלי לגבי קפיצת המדרגה בהתייעלות שנעם יכול לעשות וכמוהו רבים מאד.

יש כלל אחד שנכון תמיד: בכל מקום בו לא נעשים תהליכים מסודרים של התייעלות ניתן להתחיל בקפיצת מדרגה.

זה נכון לגבי חיסכון בחומרים, חיסכון בעבודה, שיפור כושר היצור, שיפור זמן התגובה לקריאות שירות ועוד.

מהם צעדי ההתייעלות שניתן לעשות?

מדידה ויעדים. הצעד הראשון הוא מדידה והצבת יעדים של מה שנדרש לשפר. בדוגמה של נעם, צוואר הבקבוק לשיפור הרווח והמכירות, הוא כושר היצור. לכן הוא צריך להכין יעד שנתי כושר היצור בשקלים ולפרוט אותו ליעדים חודשיים.
היעד יכול להיות חודשי אבל המדידה צריכה להיות שבועית וכל הזמן לנתח כיצד לשפר.
שיתוף העובדים ומעורבותם. יהיה מורכב מאד עד בלתי אפשרי לעשות קפיצת מדרגה בלי לשתף את העובדים ולחבר אותם למטרת השיפור.
שיתוף העובדים חיוני בשני ערוצים:
- לעובדים יש הרבה מאד ידע ומידע ייחודי. דברים שרק הם יודעים. כאן יש מחסום אגו מאד משמעותי שמקשה על מנהלים לקבל את העובדה הזו.
- כל שיפור בתפוקות דורש עובדים שאכפת להם ויש להם מוטיבציה ורצון להתאמץ יותר.
  ההפתעה הטובה היא שברגע שנשתף את העובדים, נשאל לדעתם ונקשיב להם – המוטיבציה שלהם והנכונות שלהם לתרום לשיפור תגיע כמעט מעצמה.
הדרך הקלה והמהירה ביותר לשיתוף העובדים היא בעבודה עם צוותי שיפור.
מה משפיע על כושר היצור בשקלים? כושר היצור בשקלים מושפע לא רק ממערך היצור, אלא גם, ואולי בעיקר, מגורמים נוספים:
אילו מוצרים נמכרים. כאשר מיצרים מוצרים נחותים שמחיר שלהם הוא הפקטור המרכזי למכירה – המעבר למוצרים בעלי ערך גבוה יותר, כבר ייצור קפיצת מדרגה.
שיעור הפחת ואיכות פעם ראשונה. ככל שיש פחת יותר גבוה, או שנדרש לתקן יותר מוצרים במהלך היצור – האפשרות לעשות קפיצת מדרגה קלה יותר.
זמינות המכונות. כמה תקלות יש בקו היצור? ככל שהמכונות פחות זמינות ויש להן יותר תקלות במהלך היצור הסדיר – כך יהיה קל יותר לעשות קפיצת מדרגה בכושר היצור על ידי שיפור הזמינות.
רציפות העבודה. רציפות העבודה היא אחד המקורות הסמויים והגדולים לאובדן כושר יצור. רציפות היצור לא תלויה רק בזמינות של המכונות. ברגע שתמדדו את התפוקה בפועל מול התפוקה התיאורטית תופתעו מהפער הגדול.
OEE . המדד שמתכלל את מה שרשמתי למעלה הוא ה- OEE (Overall Equipment Effectiveness).
אני מזמין אתכם להיכנס לקישור לקרא עליו, על המדידה והשיפור. המדד הזה הוא אחד המדדים החשובים בתעשייה.

תעשייה 4.0

המהפכה התעשייתית הרביעית (תעשייה 4.0) באה לטפל בשיפור ההתייעלות והרווחיות.

היא התחילה בגרמניה בדיוק כדי ליצור קפיצת מדרגה והיא מבוססת על "האינטרנט של הדברים" (IIOT – Industry Internet of Things).

המהפכה בתעשייה התחילה לא רק בזכות הצורך והתחרות, אלא גם בזכות האפשרות הקיימת והזמינה היום לחבר את כל המכונות לרשת האינטרנט ולקבל מדידה וניתוח של נתונים רבים ביצור.

ניתן לקבל מערכות MES שמאפשרות מדידה לא רק של מכונות אלא גם עבודה ידנית.

אותה מהפכה תעשייתית רביעית (Industry 4.0) הולכת ומתפשטת. יחד עם זאת יש התנגדות רבה מאד ליישם אותה בתעשייה בארץ.

מדוע יש התנגדות כל כך חזקה?

אם נשאל את התעשיינים מדוע הם נמנעים מכל הצעדים שרשמתי למעלה ובעיקר להצטרף לתעשייה 4.0 ושיתוף העובדים, הם בעיקר יגידו שאין צורך, או שאצלם זה לא מתאים.

כלומר, התעשייה שלהם שונה. אצלם זה אחרת.

אגב, למרות שיש הרבה משותף בכל התעשייה – רב מאד הייחוד והשוני. אך זו לא סיבה להתנגד או להימנע מלשתף את העובדים ולהצטרף לתעשייה 4.0.

למיטב הבנתי, היכרותי וניסיוני, מקור ההתנגדות מגיע מהיעדר אמון ביכולות של העובדים, אגו, וחשש מדברים חדשים.

הזלזול ביכולות של העובדים (מכל המגזרים) מגיע למרות "שכל עובד הוא מנהל בביתו" ולמרות שכל אחד מחזיק בידיו כל הזמן מחשב משוכלל שנקרא סמארטפון ומבצע בו פעולות רבות.

הסיוע שהמדינה מציעה

בכנס שהיה לא מזמן בנושא תעשיה 4.0 אמר נציג של משרד הכלכלה כי התוצר הלאומי הגולמי לנפש לשנה בתעשייה בישראל הוא 40,000 דולר. לעומת 56,000 דולר ממוצע ב-OECD.

ללא ההייטק התל"ג לנפש לשנה בתעשייה המסורתית הוא רק 26,000 דולר.

הנתון הזה מציג תמונה כללית עגומה שבתוכה נחבאות הרבה מאד תעשיות שמפגרות בהתקדמות שלהן.

המדינה מודאגת מאד מההתייעלות הנמוכה של התעשייה ומשקיעה הרבה מאד כסף כדי ליצור שינוי. המדינה עושה זאת דרך מספר מסלולים. למשל, הזירה ליצור מתקדם ברשות החדשנות, המכון ליצור מתקדם או קולות קוראים שמוציא מנכ"ל משרד הכלכלה.

מדהים לראות כיצד מנכ"לים רבים נמנעים מכל הצעדים שרשמתי למעלה למרות הסיוע שהם יכולים לקבל מהמדינה ולמרות האיום המשמעותי על המשך הקיום של החברות שהם מנהלים.

סיכום והמלצה

החברה שנעם מנהל עשתה קפיצה יפה בשנה האחרונה וכעת הוא תולה את היכולת ליצר יותר כסף בצוואר הבקבוק של רצפת היצור.

ברור שהוא טועה. הוא יכול ליצר הרבה יותר כסף באותה רצפת יצור.

איך אני יודע? פשוט מאד, הוא לא מקיים את מרבית הצעדים שרשמתי למעלה.

השיפור שהוא השיג, הגיע בעיקר בזכות שדרוג משמעותי ומבורך בסוג המוצרים שהוא מיצר ומוכר. מצד שני, הוא לא מערב ומשתף את העובדים בחשיבה, אין צוותי שיפור, אין מדידה ויעד להיקף היצור בשקלים. אין מדידה של איכות פעם ראשונה וניתוח של התקלות בעזרת העובדים וכלל לא מתייחסים ל-OEE.

נעם הוא לא דוגמה יחידה. חלקים מאד רחבים בתעשייה בישראל דומים לו. נעם אפילו אמר לי שכל המתחרים שלו נמצאים אחריו.

מאד יתכן שזה נכון. אך זו לא סיבה לא להתייעל.

חלקים מאד גדולים בתעשייה המקומית לא קופצים על הרכבת של תעשייה 4.0 למרות הסיוע הנדיב שהם יכולים לקבל. העובדה שכך נוהגים רבים, אינה מצדיקה את הישיבה על הגדר של אף אחד.

אגב, גם השיפור שנעם כן עשה לעומת מה שלא עשה – משקף מגמה רחבה בתעשייה: לשפר את מה שהמנהלים (ובדוגמה הזו, נעם בעצמו) יודעים לשפר. לא לשפר את מה שנדרש לגייס ולשתף את העובדים.