בעל ניסיון ארוך ועשיר בניהול של חברות ויחידות עסקיות בארץ ובעולם ובהקמת מיזמים. התמחותי הייחודית היא בהגדלת הרווח הנקי בחברות ובביצוע מהפכים ותפניות בחברות שהיו על סף פשיטת רגל, ובהעברתן לרווחיות.
לפני כמה ימים הנייד שלי הפסיק להסנתכרן עם הלפטופ. במשך כמה ימים ניסיתי להשיג את התמיכה ללא הצלחה. בסוף פניתי לעובד מיקרוסופט והוא נתן לי קישור חדש. הפעם פנייתי נענתה וחזר אלי איש תמיכה מארה"ב. עבדתי לפי הוראותיו ואחרי יומיים הכל התעדכן. ראשית הייתי אסיר תודה על פתרון המקצועי ודרך ההנחיה להגיע אליו. אבל, בו בזמן חששתי להגיע שוב לאותו מקום בו אין סנכרון בין המכשירים השונים. מחר הבעיה יכולה לקרות שוב.
באחד מצוותי השיפור שהנחיתי, אמר אחד העובדים: "אנחנו עובדי היצור, יודעים הכי טוב איך להוריד את אובדן החומר. המנהלים והמהנדסים לא נמצאים בפועל ביום יום. צריך לעבוד יד ביד". כתבתי את הדברים על הלוח והעובד נבהל. הוא ביקש שלא אצטט בשמו.
חברות רבות מתעלמות מהצורך בהגדרת מטרה. הן פשוט מתנהלות בלי כיוון מוגדר. לפעמים זה מצליח, עד שהסביבה העסקית משתנה. בחלק הראשון אציג את הגישה המקובלת יותר, הגישה העסקית. בחלק השני, אציג גישה שונה. הגישה של סיימון סינק, להגדרת מטרה.
הזכרתי כבר את המהלך של חנן פרידמן, מנכ"ל בנק לאומי, במאמר שפרסמתי לפני שלושה שבועות. אבל המחויבות האישית שפרידמן מפגין ראויה למאמר מיוחד. הוא יוצר מהפך בתרבות השירות שהצרכנים מקבלים. המנכ"ל של בנק לאומי, אחד משני הבנקים הגדולים במדינה, מתחייב לדאוג באופן אישי לפניה שלכם.
במאמר הקודם שעסק במה שחשוב לעובדים בשנת 2023, ראינו את הפרמטרים החשובים לעובדים ומיקומם בסדר העדיפות לאורך עשר השנים האחרונות. בפרט התייחסתי לעובדה שפחות נשים וגברים חושבים שהם מקבלים שכר שהולם את תפקידם, ועדין, בסדר העדיפות, השכר הוא רק במקום השביעי. במאמר הזה אתייחס לתחושת ההשפעה של העובד, תרומתו למקום העבודה, הקשר עם המנהל הישיר וחיפוש עבודה אחרת.
מזה 19 שנים שחברת CofaceBDI, בשיתוף עם מגזין דה מרקר עורכות סקר בשאלה "מי הן 100 החברות שהכי כדאי לעבוד בהן בישראל". וזו השנה החמישית שאני מפרסם מאמר שדן בסקר הזה. הסקר נערך בקרב כ-300 אלף מועסקים בכ-150 חברות בהן יש לפחות 100 עובדים.
קיבלתי הודעה מהביטוח הלאומי שמחכה לי מכתב באזור האישי באתר. נכנסתי. התבקשתי להזדהות עם מספר הזהות, אחרי כן להכניס קוד שקיבלתי במייל ואחרי כן להכניס עוד קוד, הפעם כזה שהגיע לנייד. בשלב הבא התבקשתי לאשר כמה נתונים אישיים. ואז השלב האחרון, המרתק מכולם, כניסה לאזור האישי לחזות במכתב שמחכה לי. אלא שכאן חיכתה לי הפתעה. הודעה שהמספר של תיבת הדואר שרשמתי לא קיים.
לפני כמה ימים נכנסתי לחנות גדולה של אחת מהרשתות של "עשה זאת בעצמך" (D.I.Y). שאלתי בקופה הראשית היכן אני יכול למצוא את מבוקשי והם הפנו אותי למחלקה מסוימת. באותה מחלקה לא היה אחראי או נציג ולקח לי כמה דקות לאתר עובד שניתן לשאול אותו היכן העובד האחראי במחלקה הייעודית. עוד כמה דקות ואיתרנו את האחראי.
מעט צפונה לצומת גולני נמצאת "מסעדת נימר". כל מי שאכל במקום יודע שאין שני להם באיכות ובשירות. באחת הפעמים שהחמאתי למר נימר על האיכות והשירות, הוא הסתכל לי בעיניים ואמר שיש לו אחריות לפרנסה של ארבעים משפחות של העובדים. נימר הוסיף ואמר שהוא חייב להבטיח שהלקוחות יחזרו שוב ושוב ושתמיד תהיה פרנסה לכל העובדים.
כתבתי כאן מספר מאמרים בנושא ישיבות פרודוקטיביות. ישיבות שמביאות תועלת חשובה. כאלו שאינן בזבוז זמן ומשאבים. במאמר הזה אני מתמודד עם האתגר של ביצוע המשימות שמנהלים מתחייבים לבצע אך לא עומדים בהתחייבותם.