משברי האמון העסקיים שנוצרו בעקבות משבר הקורונה וכיצד להתמודד אתם

הולכות ומתחזקות הערכות שעם בלימת קצב ההדבקות האקספוננציאלי בקורונה, מסתיים השלב הראשון בהתמודדות עם המחלה.

אנחנו מתקרבים לשלב שני בו נחזור לסוג אחר של שגרת חיים. לא דומה למה שהכרנו בעבר אבל סוג של שגרת חיים. כשנתרגל אליה היא תהפוך ל"חיים הנורמליים" החדשים. יהיו התפרצויות מקומיות של המחלה ויכולות ניטור ובלימה שלהם. בתי הספר יפתחו והעסקים יחזרו לתפקד. אם כי לא כל העסקים יחזרו לתפקד באותה דרך שתפקדו בעבר.

ההערכה היא שהשלב הזה יימשך עד שיהיה חיסון יעיל לקורונה. מדובר בתקופה של שנה וחצי עד שנתיים.

בינתיים יש כתבות, ראיונות ומאמרים על המציאות החדשה. החל בראיונות עם פסיכולוגים שדנים בצד הנפשי (למשל, שיחה של איילת שני עם הפסיכולוג ד"ר גיא וינש במוסף הארץ מתאריך 10 באפריל) וכלה במאמר של דורון צור בדה מרקר מתאריך 29 במרץ שכותב כי האמצעים הפיזיים לא נהרסו ולכן הכלכלה תתאושש מהר. בתווך יש לא מעט כתבות על מה שעתיד לקרות לגלובליזציה, לתנועה של האנשים, הסחורות והכסף, היכן תהיה ארה"ב והיכן סין ועוד ועוד.

להערכתי במיקרו כלכלה יקרו שני משברי אמון שההשפעה המצטברת שלהם תהיה מאד משמעותית: משבר אמון בין העובדים למעסיקים ומשבר אמון הדדי בין ספקים ולקוחות עסקיים.

משבר האמון בין העובדים למעסיקים – נקודת מבטם של המעסיקים

בעלים של רשת חנויות בקניונים אמר לי: הפעילות שלנו ירדה ממאה לאפס בבת אחת. הקניונים נסגרו והמכירות נעצרו.

כך קרה גם לחברות תעופה, למסעדות, בתי מלון ולתעשיית הבילוי והפנאי.

בעלי העסקים נעמדו בבת אחת בפני שוקת שבורה. הם סיכמו (חלקית) עם בעלי הקניונים שלא ישלמו שכירות, ביטלו צ'קים לספקים, עצרו תשלומים עתידיים והוציאו את העובדים לחל"ת.

סגירת בתי הספר אלצה את ההורים להיעדר מהעבודה ועסקים נוספים נאלצו להוציא את העובדים לחל"ת.

המעסיקים שעדין עובדים (למשל תעשייה) הבינו שנפתחה דלת להיפרד מעובדים מיותרים או עובדים פחות יעילים. תחת תקנות החירום אושר אפילו להוציא נשים בהריון לחל"ת לזמן קצר, עד שהמדינה התעשתה, חזרה בה והאישור הזה בוטל. בלי שימוע, בלי לקרוא לכך פיטורים ובלי ועדי עובדים (היכן שיש), "בתוקף המצב" עובדים הוצאו לחל"ת. זה היה טוב למעסיקים ובאותו רגע זה נראה טוב גם לעובדים.

משבר האמון בין העובדים למעסיקים – נקודת המבט של העובדים

המשבר הכלכלי שהגיע בעקבות מגפת הקורונה וסגירה מידית של מקומות עבודה רבים -הביא תרופת פלא: הוצאה המונית של העובדים לחל"ת (חופשה ללא תשלום).

שלב ראשון: החל"ת הוא win-win

הפתרון הקל של הוצאת עובדים לחל"ת התפשט כמו אש בשדה קוצים וגם חברות שממשיכות לעבוד ניצלו את החרדה מהקורונה ושחררו עובדים לחל"ת.

סגירת בתי הספר ושליחת הילדים לבתיהם כשהם סגורים בתוך הבית אילצה את ההורים להישאר בבית עם הילדים. בלי סבתא וסבא ובלי קייטנות או שמרטפים. רק הורים וילדים. אם נוסיף לאילוץ של נוכחות עם הילדים, את הדרישה לסגר, עוצר, בידוד במקרים מסוימים ובעיקר את החרדה – נבין למה בעיני עובדים רבים החל"ת הוא פתרון נהדר. מממש הצלה. Win-win. כולם מרוויחים.

האמנם? האם באמת כולם מרוויחים או שיש כאן אשליה קצרת טווח?

שלב שני: אתם מקבלים תשלום ראשון, שני, שלישי מהביטוח הלאומי

האם אתם יודעים מהו התשלום שתקבלו מהביטוח הלאומי?

החישוב מורכב, הוא תלוי בגובה השכר שהיה לכם, בגיל שלכם ובניכויים שיהיו.

את כל הפרטים תוכלו לראות בקישור לאתר של הביטוח הלאומי.

נלך עם הדוגמה שמוצגת באתר של ביטוח לאומי:

אם אתם מעל גיל 28 (בגילאים 20 עד 28 התשלום נמוך יותר), צעירים מגיל 67, ב-18 החודשים האחרונים עבדתם 12 חודשים לפחות והיה לכם שכר ממוצע של 400 ₪ ליום – אתם תהיו זכאים לקבל 238.8. ₪ ליום. כלומר כמעט 60% משכרכם הקודם.

התשלום הזה כפוף לניכויים כמו כל שכר: מס הכנסה, דמי ביטוח לאומי וביטוח בריאות והכנסות אחרות אם היו לכם בתקופת החל"ת (או האבטלה).

לרשימת כל התנאים וההקלות לקבלת תשלום בתקופת הקורונה לחצו כאן.

ואם ההכנסות היו יותר גבוהות מ-400 ₪ ליום?

בכל מקרה לא יעלה סכום דמי האבטלה ליום על סכום השווה ל- 422 ₪ ליום (כ-8,862 ₪ ברוטו לחודש מלא) שהוא השכר היומי הממוצע במשק (החל ה- 1/1/2020).

וכל זה נכון ל-125 הימים הראשונים. אחרי כן התשלום המכסימלי יורד לשני שליש מהשכר הממוצע במשק, או 281 ₪ ליום.

טוב, בהתחלה הילדים סגורים בבית, אתם חוששים מאד להגיע לעבודה (אם בכלל קיימת אפשרות כזו) ואתם מקבלים בהשלמה את הירידה בשכרכם.

מה גם, שלכאורה הכל זמני.

שלב שלישי: בתי הספר נפתחים

הילדים חוזרים לבית הספר. זה סימן לרגיעה מסוימת ורמת החרדה שלכם יורדת. שתי סיבות עיקריות להשלמה שלכם עם החל"ת (הילדים והחרדה) מתפוגגות.

אתם כבר מוכנים נפשית לשוב לעבודה.

אם מקום העבודה שלכם סגור ואין לכם למי להתקשר, אתם מתחילים להבין שיש בעיה עם הפרנסה.

אם מקום העבודה שלכם ממשיך לעבוד - אתם מתקשרים וחלקכם מגלים שאין דרך חזרה. לפחות לא בינתיים. התשובה שקיבלתם היא שהיו שינויים ואינכם שבים לעבודה, או "לפחות בינתיים אתם לא שבים לעבודה". אתם אפילו יותר מתוסכלים מאלו שמקום העבודה שלהם עדין סגור ואולי מבינים שנפלתם בפח. עדין "מאשימים" את הקורונה ומשלימים חלקית עם המצב.

שלב רביעי: המשק מניע לאט, עוד ועוד מקומות עבודה נפתחים

לאט, לאט, מוסרות המגבלות ומקומות עבודה נוספים נפתחים. הקניונים מתחילים להיפתח, המסעדות והחנויות נפתחות בצורה מדורגת.

חברות התעופה מחדשות לאט את קצב הטיסות וחלק מצוותי האויר והקרקע חוזרים לעבודה.

חלק מהעסקים לא עמדו בנפילה של ההכנסות מול ההוצאות שהמשיכו להגיע (ארנונה, שכר דירה, חוב למלווים חוץ בנקאיים או חוב לבנקים) פשטו את הרגל ולא חוזרים לעבודה.

השלב החמישי: שגרה חדשה

שיעור האבטלה היום הוא יותר מ-25%. יותר מ- 1.1 מיליון אנשים.

מעריכים שהמשק יחזור למצב התעסוקה שהיה ערב משבר הקורונה לקראת סוף 2021 או אפילו 2022.

עבור מאות אלפי עובדים מתחילה שגרה חדשה של אבטלה. התייצבות תקופתית בשירות התעסוקה וקבלת תשלום מהביטוח הלאומי. לרבים מכם זו ירידה משמעותית בגובה השכר אליו הורגלתם ואחרי חצי שנה גם התשלום הזה יורד לשני שליש.

כולנו מתרגלים לחיות עם הקורונה, ומתחילים לשכוח את החרדה, הסגר, העוצר והבידוד. מה שנשאר עבור רבים כמזכרת, זו האבטלה. אבטלה שפעם קראו לה חל"ת ולרגע קצר היא הייתה פתרון מקסים.

העובדים יאבדו את האמון במעסיקים

הכלכלה תתאושש לאט, אבל תתאושש, ומאות אלפי עובדים יישארו מחוץ למעגל העבודה. חלקם משום שמקום העבודה שלהם נסגר וחלקם משום שהמעסיק שלהם "ניצל הזדמנות" להיפרד מהם. מנקודת מבטם של המעסיקים, שוק התעסוקה ישתנה ויהיה קל יותר לגייס עובדים. אם לפני הקורונה הנושא שהעסיק את הרוב הגדול של העסקים היה שימור עובדים – סביר להניח שכאן יהיה שינוי. לפחות בהתחלה הניידות של העובדים תרד.

אלא שהתחרות לא תקטן, אולי אפילו תגדל והיתרון היחסי של כל עסק יישאר המשאב האנושי, או העובדים. להערכתי, תחושת התרעומת של העובדים כלפי המעסיקים (גם העובדים שנשארו ויראו את חבריהם שהוצאו לחל"ת כאילו זמני) תלך ותגדל. העובדים יהיו פחות רתומים למטרות החברה. והעובדים הטובים יחפשו הזדמנות לערוק לחברות אחרות.

האם הייתה אפשרות אחרת?

ידעתי שבעבר דנמרק צלחה משברים כלכליים בזכות מניעת אבטלה ותמיכה בעובדים. באופן כזה הם הבטיחו שהכלכלה תמשיך להתגלגל.

התקשרתי לידידיי מדה ואיתמר החיים שם והתעניינתי איך נוהגת הממשלה בדנמרק במשבר הנוכחי.

להלן המידע שקיבלתי:

ראשית בדנמרק כולם עובדים תחת הסכם. אין מצב שניתן להעסיק עובד ללא הסכם עבודה.

לא ניתן לפטר מהיום למחר ולא ניתן לשלוח עובד הביתה בלי תשלום.

גם במקומות שנסגרו לא מפטרים עובדים מהיום למחר.

אם נדרש לפטר 30% ומעלה מהעובדים כי המקום נסגר או נאלץ לצמצם דרסטית – הממשלה משלמת את שכרם של העובדים.

כאשר המעסיק מפטר פחות מ-30% מהעובדים הוא ישלם את שכרם ככל הנדרש לפי הסכם העבודה (ככל שהעובד ותיק יותר יש לו יותר חודשי הודעה מוקדמת).

דמי האבטלה הם גבוהים יחסית, אבל המובטל צריך להראות שהוא מחפש עבודה ולהתייצב לפחות פעמיים בשבוע בלשכת העבודה.

גם בדנמרק היו חברות ש"ניצלו את ההזדמנות" להיפרד מעובדים מיותרים או לא יעילים (כמובן תחת התנאי של תשלום שכר לפי הסכם העבודה).

היתרונות שאני מוצא בשיטה של דנמרק:

המדינה לוקחת אחריות על פרנסתם של האזרחים
גם המעסיקים לוקחים אחריות במסגרת הסכמי העבודה
הכלכלה ממשיכה לתפקד כי הצרכנים ממשיכים להוציא כסף
לא יהיו עובדים ש"יגלו פתאום" שהם מובטלים ופרנסתם אינה מובטחת
ככלל, אני חושב שהשיטה שלהם מבטאת דאגה רבה יותר לאזרח ולכלכלה
ככל הנראה, גם במשבר הפעם, לא יהיה שם מיתון או שיהיה מיתון פחות קשה ויותר קצר

גם בארץ היו חברות שפעלו אחרת

יש חברות שהמשיכו לעבוד ולא ניצלו את ההזדמנות להוציא את העובדים לחל"ת. היו שאפילו עשו מאמצים להישאר עם כל העובדים למרות האטה במכירות. קיצצו בשכר של כולם ובראש וראשונה של המנהלים.

חברות כאלו יזכו לעובדים נאמנים שמטרות החברה חשובות להם.

כיצד לפעול במציאות הנוכחית אם המטרה שלכם היא לשמור את העובדים רתומים לחברה?

לפני חודש פרסמתי כאן מאמר שכותרתו: משבר הקורונה הוא הזדמנות מצוינת לחבר את העובדים למטרות החברה.

אני מאד ממליץ לכם לשוב ולקרא בו. התייחסתי שם לשאלות כמו "מדוע חשובה הברית עם העובדים?" ו"כיצד לרתום את העובדים ולחבר אותם למטרות החברה?".

אין לי ספק שבמבט של כמה חודשים קדימה כל חברה שתפעל לחזק את הברית עם העובדים תצא נשכרת.

לכן, אני חושב שכדאי לכם לעשות כל מאמץ לשמור את העובדים שלכם ולא להוציאם לחל"ת.

נכון, זה יהיה שוק של מעסיקים ולכאורה לפחות, לא תהיה בעיה לגייס עובדים. אבל אתם זקוקים לעובדים עם נשמה. לא עובדים מאוימים. אתם זקוקים לעובדים שבקצה שרשרת ההירארכיה, יאמינו בכם ויפעלו למען המטרות שלכם.

שיעור האבטלה (כולל חל"ת) עומד על 25%. כלומר 75% אינם מובטלים. מתוכם כ- 200 אלף במגזר הציבורי (על פי דוח הממונה על השכר בשירות הציבורי 2020) ועוד המגויסים לכוחות הביטחון. נניח ששני המגזרים האלו מהווים כ-10%.

כלומר כ-65% מכלל המועסקים ממשיכים גם כעת לעבוד בחברות שאינן מגזר ציבורי.

אם אתם מנהלים בחברות עם אותם 65% - תשמרו על העובדים שלכם וראו במשבר הנוכחי הזדמנות לחבר אותם למטרות החברה.

תעשו ככל שניתן שהם לא יהיו חלק מהעובדים שיאבדו את אמונם בכם, כמעסיקים שלהם.

דוגמה לחשיבות של עובדים רתומים

מורטון מנדל מתאר בספרו הסוד טמון באנשים (הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד) אירוע מכונן. ראו להלן את האירוע בקיצורים המתבקשים:

באחת עשרה בבוקר שבת ב-1990, נציג של חברת דיסני התקשר לסניף של חברת פרמיר [החברה של מנדל] באורלנדו. השיחה נענתה, כי אף על פי שהמשרד היה סגור היה להם שירות 24/7. אחד ממתקני השעשועים הגדולים בדיסני וורלד הושבת. דיסני ביקשו את חלק החילוף הדרוש. הנציג שקיבל את שיחת הטלפון התקשר למחסן החלפים בשיקגו.

החלק הנדרש הוצא מיד מהמדף ונשלח לנמל התעופה לטיסה של שתיים אחר הצהרים לאורלנדו.

סוכן המכירות בפלורידה חיכה למטוס בארבע אחר הצהרים. בארבע וארבעים החלף הגיע לשער של פארק השעשועים ובחמש אחר הצהרים המתקן שב לעבוד אחרי שש שעות השבתה.

בדיסני חששו שהמתקן יהיה מושבת עד יום שני כשהעסקים יחזרו לעבודה. לפי החשבון של דיסני כל שעת השבתה של המתקן עולה להם 1,000 דולר.

התגובה המהירה של העובד במחסן החלקים בשיקגו וסוכן המכירות באורלנדו חסכה לדיסני 20,000 דולר. מחיר החלק שהתקלקל היה 42 דולר.

כעבור שבועיים קיבל מנהל הסניף של פרמיר בפלורידה שיחת טלפון ממנהל בכיר בדיסני שאמר לו: "יש בידי חשבונית שלכם על סך 42 דולר. אנחנו יודעים מה האנשים שלכם עשו. שלח לי חשבונית על סך 500 דולר או משהו כזה".

מנהל הסניף של פרמיר ענה לו: "אנחנו שולחים לכם הרבה משלוחים במהלך השנה. רובם עוברים חלק ולנו יש רווח נאה מזה. כשאתם צריכים אותנו אנחנו כאן בשבילכם. לא נגבה מכם תוספת בשביל זה".

מנדל כותב בהמשך כי הוא משוכנע שדיסני לא יחליפו אותם כספקי חלקים תמורת שום הצעה. נזכור כי האירוע שתואר קרה בשבת כשמשרדי החברה היו סגורים.

בהמשך כותב מנדל: "...יצרנו תרבות של מחויבות לשירות וגילינו שיש קשר הדוק בין עובדים טובים ולקוחות מרוצים" (שם בעמ' 95 עד 97).

האם גם העובדים שלכם ינהגו כך? האם הייתם רוצים שהם יהיו כאלו?

משבר האמון בין הספקים והלקוחות – נקודת המבט של הספקים

נעבור למשבר האמון השני, זה שיהיה בין ספקים ולקוחות.

נתבונן על סיפור אמיתי של יזם צעיר שנכנה אותו איתן. איתן סיפק מזון מיוחד למסעדות. תנאי התשלום היו שוטף + 90 יום. ככה דרשו המסעדות ואיתן קיבל זאת כי חשב שאין דרך אחרת. המסעדות היו מרוצות מהמזון שאיתן סיפק להן והרכישות הלכו וגדלו ואתן החוב שהן היו חייבות לאיתן.

היקף החוב השוטף שהלקוחות היו חייבים לאיתן היה מעל מיליון ₪.

כל עוד הכל התנהל בשגרה, איתן הצליח להתגלגל ולממן את ההון החוזר שלו. כלומר הפער בין היום שהוא שילם לספקים שלו והיום בו קיבל את התשלום מהלקוחות שלו (המסעדות).

יום אחד נסגרו כל המסעדות בצו של משבר הקורונה. הלקוחות שלו עצרו את התשלומים ואפילו ביטלו צ'קים שכבר מסרו לו.

נדגיש שהמסעדות השתמשו מזמן במזון שאיתן מכר להם וקיבלו תמורתו תשלום מהסועדים. איתן נשאר כעת בלי מיליון ₪ שהיו חייבים לו. החוב התאדה באוויר וספק אם ישולם אי פעם.

ביטול צ'ק שהתמורה תמורתו התקבלה (במקרה הזה המזון שהמסעדות קבלו) הוא מהלך בעייתי, אבל בתוקף אירועי הקורונה נראה היה שהכל מותר. מה גם שהמסעדות מצידן נשארו בלי מזומנים לשלם.

איש לא נהג בנוכלות כלפי איתן ובכל זאת הוא עלול לפשוט את הרגל כי הלקוחות שלו חייבים לו מיליון ₪.

עצירת התשלומים פעלה כמו שורה של קוביות דומינו שעומדות אחת ליד השניה. הקוביה הראשונה נופלת ואחריה השניה, השלישית וכך הלאה כל השורה. איתן לא יוכל לשלם לספקים שלו, הם גם לא ישלמו לספקים שלהם וכך הלאה.

החרדה ויחסי הציבור שהקורונה מקבלת מאפילים על המציאות שמאות ואולי אלפי עסקים קטנים וגדולים לא יקבלו את הכסף שהלקוחות שלהם חייבים להם. חלקם יפשטו רגל.

האשם הוא בשיטה של תשלום פלוס, פלוס.

יש מי שניצל לרעה את המצב

ביטול הצ'קים ההמוני וההתעלמות מחוב לספקים של לקוחות שנסגרו ביום אחד בצו הקורונה, נתנו כאילו הכשר לא לשלם חובות.

כמו במקרה של הוצאת העובדים לחל"ת, גם כאן יש חברות שלא נסגרו בצו הקורונה ולא חל שינוי מהותי במצבם עקב הקורונה ולמרות זאת הם ביטלו צ'קים בסכומים מאד גדולים.

זו כמובן הסתכלות מאד קצרת טווח מצידם, כאילו אין מחר.

המלצתי בנושא משטר התשלומים

לכל הספקים אני ממליץ להפסיק לעבוד בתנאי התשלום שהיו בעבר. הגיע הזמן שכל המשק ישנה את השיטה של תנאי תשלום כל כך ארוכים.

פעם גם המדינה שילמה לספקיה בתנאי תשלום ארוכים. במועד מסוים מישהו הבין את חוסר ההוגנות כלפי הספקים והמדינה משלמת היום כמעט מידית.

אני ממליץ לכל הספקים להתחרות על האיכות של המוצרים או השירותים שאתם מוכרים. אל תתחרו בעזרת מחיר נמוך או תנאי תשלום ארוכים.

אם אתם לא מצליחים למכור במחיר הוגן או בתנאי תשלום של עד שוטף + 30 יום, תחפשו את הסיבה לכך.

אם הסיבה היא שאתם נמצאים באוקיינוס אדום – תבחנו אם לא כדאי לכם לסגור פעילויות לא רווחיות ולפתח אחרות שיהיו רווחיות. חפשו כיצד להגיע לאוקיינוס כחול.

היו ספקים שניצלו את המשבר ויצרו חוסר מלאכותי של חומרי גלם בטענה שמקורם בסין. אחרי שהמחירים עלו בכ-30% התברר שאין מחסור. אני ממליץ ומקווה שתפסיקו לעבוד עם ספקים אלו.

סיכום והמלצה

היום רובנו מסתכלים על המעגל הכי קרוב שכולל אותי ואת הקורונה ועל המעגל הרחוק שמוזכר מדי פעם בתקשורת. המעגל הרחוק מתייחס לסין, ארה"ב, איטליה וכדומה. בתווך, בין שני המעגלים הללו יש עולם ומלואו. בעוד כמה חודשים כשעוצמת הקורונה תפחת ונתרגל אליה, נגלה שמה שקורה בתווך הזה, שבין שני המעגלים מאד מעניין אותנו. נגלה שמערכת היחסים של החברה או העסק שלנו עם העובדים ומערכות היחסים שלנו עם הספקים שלנו והלקוחות שלנו – מאד מעניינת אותנו.

יהיו שם דברים שיושפעו מאד מחוסר האמון בין העובדים והמעסיקים ובין הספקים והלקוחות.

התחושה הכללית של העובדים שתחת מעטה הקורונה, חבריהם, או הם עצמם, רומו ופוטרו באצטלה של חל"ת זמני – עלולה ליצור חוסר אמון כלפיכם. אני ממליץ לכם לפעול בנחישות שזה לא יקרה.

מאחר ותהיה אבטלה והשוק יהיה שוק של מעסיקים, יהיה קל יותר לגייס עובדים. אולי גם תהיה פחות נשירה של עובדים. אבל אתם צריכים עובדים שיהיו מחוברים למטרות שלכם. שאתם תהיו חשובים להם.

אחרי שתיארתי למעלה את הדוגמה שמורטון מנדל מביא בספרו, אני מבקש לצטט פעם נוספת, אמירה שלו שאני מאד מעריך: "אם אתה רוצה להיות מספר אחת אצל עובדיך, הם חייבים לדעת בבטחה שהם מספר אחת אצלך – וזה מתחיל באופן ההתייחסות שלך אליהם" (עמוד 53, בספר).

אני מעריך שבמערכת היחסים בין הספקים והלקוחות יהיו שינויים משמעותיים. ספקים רבים נכוו כשלקוחות שלהם הודיעו שלא ישלמו את חובם ואף ביטלו צ'קים. בחלק מהמקרים הלקוחות נסגרו בצו הקורונה ונשארו בין יום ללא הכנסות. במקרים אחרים היו לקוחות שניצלו את המצב וביטלו צ'קים למרות שלא נפגעו ממשבר הקורונה.

חלק מהספקים יפשטו רגל כתוצאה מביטול התשלומים.

שורש הרע נעוץ בשיטת התשלומים של שוטף פלוס 90, 120 ואף יותר.

אני מקווה שהספקים והלקוחות ישכילו לעבור לתנאי תשלום הגיוניים של שוטף פלוס 30 לכל היותר.