עד כמה נכון להיות נחושים בהשגת המטרה?

המאמר נעזר בספר ממנהל טוב למנהל מצוין (הוצאת מטר) ובפודקאסט של חיות כיס.
בסיום תמצאו קישור למאמרים נוספים בהם נעזרתי בספר זה.

אתמול הלכנו מנווה אטי"ב לברכת מן ומשם למגרש החניה התחתון של אתר החרמון. מזג האוויר היה נפלא. השמש ליוותה אותנו כל היום. היה שלג, היו נופים מדהימים וחבורת מטיילים מצוינת.
בשורה התחתונה – היה מצוין.
אבל, כמו שקורה לעיתים, הדרך אל המטרה, היציאה לטיול, הייתה מלאה חתחתים.

התמודדות עם הרשויות שלא עונות

המטרה, או התכנית המקורית הייתה לרדת מברכת מן עד מבצר נמרוד.

  • מכשול ראשון. במועד המקורי ההר היה סגור בגלל מזג אויר – דחינו בשבועיים.
  • מכשול שני. קיבלנו מידע שיש מחסום אחרי מג'דל שאמס ולא מאפשרים לעבור למי שאין בידיו כרטיס כניסה לאתר. המידע הזה לא היה ברור. כל השנים הדרך פתוחה. מה קרה השנה?
  • מכשול שלישי. איך מקבלים מידע ועוד יותר חשוב איך עוברים את המחסום בלי לרכוש כרטיס כניסה לאתר. אנחנו לא אמורים להגיע עד לאתר.
    התחלתי לחפש מקור מידע. בעזרת חברים הצלחתי לשוחח עם מי שניהל בעבר את האתר. הוא היה מאד נחמד ומלא רצון לעזור. אבל הבהיר לנו שאין סיכוי.
    המחסום אינו של האתר, אלא המשטרה. היא זו שלא מאפשרת לעבור. לדבריו, המשטרה תמיד חלמה להגביל את מספר האנשים שמגיעים לאתר וכעת בחסות הקורונה, נפלה לידיהם ההזדמנות.
    לא וויתרתי והגעתי למכשול הבא.
  • מכשול רביעי. המשטרה חוסמת את הדרך למי שאין בידיו הזמנה לאתר. האם יש דרך לקבל אישור?
  • מכשול חמישי. יצירת קשר עם אתר החרמון. ניסינו ליצור קשר עם האתר. כל מי שניסה אי פעם להתקשר לאתר החרמון ולשאול שאלה, יודע שאין סיכוי. אולי הם היו מוצפים בשואלי שאלות ולכן אין אפשרות להתקשר אליהם. אולי סיבה אחרת. בכל אופן, לא ניתן לשוחח אתם.
  • מכשול שישי. בסוף יצרנו קשר דרך המסנג'ר (בפייסבוק) וקיבלנו הודעה חד משמעית שאין שום סיכוי לעלות עד לקופות של האתר ולרדת ברגל בלי לרכוש מראש כרטיסים לאתר.
    הם המליצו לנו לעלות מנווה אטי"ב אל ברכת מן במקום לרדת במסלול הפוך.
  • עדכון המטרה. כיוון ההליכה השתנה. העליה קצת תלולה, אבל לא נורא. שינינו את המסלול. אפילו ראינו יתרון בהתחלה בנווה אטי"ב וסיום בשלג.
  • מכשול שביעי. כעת הייתי צריך להבטיח שההסעה שלנו חזרה תוכל לעבור את המחסום המשטרתי ותוריד אותנו אל המכוניות שלנו בנווה אטי"ב. בדיעבד התברר לי שהצעירים עולים וסומכים על טרמפים לרדת. אני ידעתי שקבוצת המטיילים שלנו לא תחכה לטרמפים בסיום המסלול.
  • האתגר הבא היה להבטיח את המעבר במחסום של המיניבוס הריק שיעלה לקחת אותנו.
    הימים עוברים ומועד הטיול ביום שישי כבר מגיע. אין תשובות מאף רשות והחלטנו להמר שהנהג יוכל לעבור את המחסום.
    ביום שישי בבוקר כשכבר היינו בדרכנו ברגל למעלה, התקשרה מישהי מאתר החרמון. מאד נחמדה, שאלה לשם הנהג ואמרה שהוא יוכל לעבור. גם את המחסום המשטרתי וגם את הקופות של האתר כדי להגיע למגרש החניה ולאסוף אותנו. שהנהג רק יגיד את שמו בקופות ויאפשרו לו לעבור.

הסוף הטוב

בסך הכל רצינו לטייל ביום שישי. לא עמדנו לפתוח עסק חדש.

כולכם בוודאי מכירים את התחושה שאתם מנסים להתקשר לרשויות ולא מקבלים תשובה.
או שאפילו לא יודעים איך להתקשר.

בדרך היו לא מעט סיבות לוותר.
הרבה ניסיונות לקבל תשובות או להשיג מקורות מידע ודרכי קשר לא פורמליות.
הייתה דרושה נחישות.
היה גם מי שהציע לי לעזוב את הטיול הזה.

אבל ידעתי שזו אולי ההזדמנות האחרונה השנה לטייל בשלג ולא ויתרתי.

ראו תמונה מהנוף שחווינו:

שלג

הנחישות והדבקות להשיג מטרה

נושא המאמר אינו ההתמודדות המתסכלת עם הרשויות. למרות שגם זה נושא חשוב – אלא הדבקות במטרה.

בסוף, יצאנו בבוקר יום שישי שטוף שמש לטיול מקסים. אבל בדרך, הייתה דרושה הרבה נחישות כדי לא לוותר. להמשיך להתמודד עם רשויות שלא ממש שמחות לשרת אותך, כדי להגיע עם משפחה וחברים לנקודת ההתחלה של המסלול בנווה אטי"ב.

הקושי העיקרי במצבים כאלה, הוא שבמהלך הדרך אינך יודע אם ומתי תשיג את המטרה.

גם אינך יכול לשקול שיקולים של עלות תועלת. למשל, האם כדאי לי להשקיע X שעות, או Y שקלים כדי להשיג את המטרה? אין לך מושג מה הערך של X ומה הערך של Y. ובנוסף לערכים הממשיים של שעות ושקלים, יש גם עלות של תסכול והרגשה של חוסר אונים. את העלות הזו אין אפילו דרך לכמת.

במקרה הטוב יש לך מושג טוב על הערך של המטרה.

כאן באה לידי ביטוי הנחישות שלך להשיג את המטרה.

האם תמיד יש הצדקה להמשיך בחתירה אל המטרה?

בדוגמה למעלה השגנו את המטרה: טיול מהנה שלא ניתן להגיע אליו בכל יום.

אבל האם במבחן של עלות תועלת הייתה הצדקה לכל ההשקעה?
זו שאלה שכמעט תמיד ניתן לענות עליה רק בדיעבד. רק אחרי מעשה. וכמעט תמיד זו גם שאלה מאד סובייקטיבית, מאד אישית. אנשים שונים ינתחו את אותה מציאות בדרך שונה.
אני באופן אישי, לא מוותר בקלות וגם לא מנתח, לאחר מעשה, האם השקעת המשאבים הייתה מוצדקת.
אנשים אחרים, מעריכים אחרת את הכדאיות של השגת המטרה ומוותרים עליה.

מי פועל יותר נכון?

ואולי נכון יותר לשאול מתי כדאי לנו לדבוק בהשגת המטרה "בכל מחיר" ומתי לוותר עליה?

באילו כלים ננתח את הכדאיות ללכת בדרך לפני שהלכנו בה?

דבקות כפייתית במטרה

בספר ממנהל טוב למנהל מצוין (What Got You Here Won't get You There) כותבים מרשל גודלסמית (Marshall Goldsmith) בשיתוף עם מרק רייטר (Mark Reiter):

"דבקות כפייתית במטרה היא אחת מאותן תכונות פרדוקסליות שאנו מייחסים להן את הצלחתנו. היא הכוח המניע אותנו לסיים את המשימה – ולסיים אותה באופן מושלם – למרות כל המכשולים.
בדרך כלל זוהי תכונה רבת ערך. קשה לבקר אנשים על רצונם לבצע דברים בצורה מושלמת (במיוחד אם חושבים על האפשרות השנייה, המרושלת). אבל אם מגזימים בה, היא עלולה להפוך לסיבה בולטת לכישלונות.
בצורתה הנרחבת ביותר, דבקות כפייתית  במטרה היא הכוח הבא לידי ביטוי כשאנו כל כך שקועים בהשגת מטרתנו, שאנו עושים זאת על חשבון המשימה הרחבה יותר" (שם עמ' 95). בהמשך הם כותבים: "הדבקות הכפייתית במטרה ערפלה את תפישת הטוב והרע שלנו.
כתוצאה מכך, במרדף העיקש שלנו אחר מטרותינו, אנחנו שוכחים כליל את הנימוס. אנחנו נחמדים לאנשים אם הם יכולים לסייע לנו להשיג את המטרה. אנחנו מסלקים אותם מהדרך אם אינם מביאים לנו תועלת. בלי להתכוון לכך, אנו עלולים להפוך לתככנים המרוכזים בעצמם בלבד" (שם עמ' 96).

כיצד נבחין מתי דבקות במטרה היא חיובית ומתי לא?

כל מנהל היה רוצה סביבו אנשים שיש להם דבקות כפייתית בהשגת המטרה, היעדים, או ביצוע משימה שלקחו על עצמם.
אבל, מתי הדבקות הזו עלולה לגרום יותר נזק מתועלת?

נראה לי שבמידה רבה התשובה לשאלה הזו היא טמונה באמירה של המחברים שציטטתי: "בצורתה הנרחבת ביותר, דבקות כפייתית  במטרה היא הכוח הבא לידי ביטוי כשאנו כל כך שקועים בהשגת מטרתנו, שאנו עושים זאת על חשבון המשימה הרחבה יותר".

נניח שהמטרה של הארגון היא להרוויח כסף ואחד המנהלים לקח על עצמו ביצוע פרויקט גדול. אלא שהפרויקט אינו מצליח, סוחב עוד ועוד משאבים וגורם להפסד כספי גדול ללא תמורה בעתיד.
הדבקות הכפייתית בהשלמת הפרויקט עלולה לגרום נזק כספי גדול לארגון.

דוגמה נוספת: למה יש כל כך מעט פוד-טראקס בישראל?

פרק 227 של הפודקאסט "חיות כיס" של כאן, עוסק בשאלה "מדוע יש כל כך מעט פוד-טראקס בישראל?"

אלון, אחד המגישים מספר שהחלום שלו היה להפעיל פוד-טראק (משאית מזון) בתל אביב.
הוא מתאר את הקשיים שעיריית תל אביב מערימה כדי שלא יהיו פוד טראקס בתחומה. מרבית הפונים מרימים ידיים. אבל היו שניים שלא ויתרו. הם ניהולו מאבק משפטי במשך ארבע שנים עד שבג"ץ הכריע לטובתם.
כך לפחות הם חשבו.
בעירייה חשבו אחרת והיזמים הרימו ידיים וויתרו.

בסוף הפרק, אלון, מגיע לפוד-טראק של אוריאן רייס, שנקראת גברת שקשוקה, ברמת הגולן.
היא הצליחה היכן שרבים נכשלו.

כך מתחיל הדיאלוג בין גברת שקשוקה ואלון:
"לגברת שקשוקה יש קצת יותר אומץ משלי יש, היא יותר קרובה לליאור בגישה שלה.
תראה אני עמדתי שם על הכביש בהכי חוצפני שיש. ואז עוד לא היה פה בסיס. ונתנו לי. אמרתי תנו שאנשים יכירו אותי. הם היו סבבה, זרמו. הייתי ילדה טובה גם, לא השארתי לכלוך..."

אוריאן רייס מנצחת. האם הדבקות שלה במטרה השתלמה?

גברת שקשוקה ניצחה ויש לה פוד-טראק.

ולסיום, מגיעה פסקת המחץ:

"גברת שקשוקה היא ווינרית, היא הגשימה את החלום שלי, על אף הבירוקרטיה והרגולציה.  אז שאלתי אותה ממרום ניסיונה, אם היא באמת ממליצה לי ללכת על זה.
שקשוקה השני.
אני לא באמת חושבת שפוד טראק זה באמת כלכלי. כאילו אם אתה תסתכל לטווח של 20 שנה עם ההתמדה ועם הלקוחות אז יום אחד זה יהיה כלכלי. היום אני די מגלגלת כסף, אני מרוויחה משהו כמו שכר מינימום. ואני עובדת חזק ומרוויחה אולי שנינו ביחד שכר מינימום.
תשמע אבל בפועל בתכלס אם אני הייתי עושה את זה תוכנית כלכלית מה שנגלה לעיני היום אני לא בטוחה שהייתי הולכת לזה".

במבט לאחור, אוריאן רייס, או גברת שקשוקה, לא בטוחה שהנחישות והדבקות שלה במטרה הייתה נכונה.

בדיעבד, מה ניתן היה לעשות?

ניתוח הדברים בדיעבד טוב רק בשביל ללמוד קדימה.

לו הייתי חושב עם אוריאן רייס בתחילת הדרך, הייתי עובד איתה על לין קנבס. אם אחרי הניתוח בעזרת הלין קנבס, הייתה הצדקה להמשיך, הייתי בונה אתה יחד תכנית עסקית, כולל ניתוח הרגישות לשינויים בסביבה העסקית.

אולי ניתן לשפר גם היום את הרווחיות שלה. למרות שאני מעריך שבעסק הקטן שלה היא יודעת מה היא עושה וכיצד להרוויח.

סיכום והמלצה

כל מנהל היה רוצה לראות סביבו אנשים שדבקים במטרות, ביעדים ובביצוע משימות. דבקים ומשיגים את המטרה, או היעד.

האם זה תמיד נכון?
לא בטוח.

אני שייך לאותם אנשים שלא מוותרים עד שהם משיגים את המטרה.
אבל כמו שכתוב בספר ממנהל טוב למנהל מצוין, לא תמיד הדבקות הכפייתית הזו נכונה.
לפעמים, במונחים של עלות תועלת, או בראיית התמונה הרחבה, נכון יותר לעזוב ולא להילחם על השגת המטרה הצרה.

אגב, נחישות היא תכונה חיובית. על אותו סרגל, בקצה השני, נמצאת תכונה אחרת:
עקשנות. ואין צורך לשכנע אותך שעקשנות היא תכונה שלילית.

המבחן הנכון בין נחישות חיובית ועקשנות שלילית יהיה במבט מלמעלה. סוג של Zoom-Out. בדרך כלל, כדי לעשות זום אאוט נחוץ מישהו שיעזור לנו. מישהו שהוא פחות מעורב רגשית בתהליך.

קישור למאמרים נוספים בה נעזרתי בספר ממנהל טוב למנהל מצוין

  1. כיצד לטפח את אומנות ההשבה? פורסם בשנת 2021
  2. כיצד לתת משוב למנהלים? פורסם בשנת 2021
  3. מדוע אנשים מצליחים נופלים והאם ניתן למנוע את הנפילה? פורסם בשנת 2021

קבלו מאמרים חדשים ישירות למייל

הצטרפו ליותר מ-5,300 מנהלים ומנהלות שכבר מנויים וקבלו מאמר מקצועי חדש ומקורי בכל שבוע.

זאב רונן

בעל ניסיון ארוך ועשיר בניהול של חברות ויחידות עסקיות בארץ ובעולם ובהקמת מיזמים. התמחותי הייחודית היא בהגדלת הרווח הנקי בחברות ובביצוע מהפכים ותפניות בחברות שהיו על סף פשיטת רגל, ובהעברתן לרווחיות.

אתר: business-excellence.co.il כתובת דוא"ל: zeev.ronen@business-excellence.co.il
2 תגובות

אני בטוח שנהינת על שביל ישראל כמעט כל קטע בו קסום,
ועוד דבר אני מציע לך לשבת לשיחהת מנטורינג עם גברת שקשוקה על התמחיר שלה, אני בטוח שאתה עשוי להיות מופתע ממה שתגלה,
כמו שאני הופתעתי לגלות אצל חבר שעזרתי לו בדיוק שם בנקודת התמחיר ולאחר בדיקה התברר לו שהפעלות שהוא היה בטוח שמרוויחה עבורו , היא מפסידה, והפעילות שהוא היה בטוח שמפסידה היא מרוויחה, החברה הללו עובדים ללא איסוף נתונים מסודר והרבה מאוד מאינטאיציה ואינטואיציה מסדרת אותנו בקלות, נכון כהנמן?

היי דובי,
תודה על התייחסותך.
מדהים כמה בעלי עסקים אינם בודקים את הרווחיות שלהם. אינם מנהלים מעקב מחודש לחודש.

שתף/י את דעתך

מצוינות בעסקים - בפייסבוק

תגובות אחרונות בבלוג

[url=https://mexicanonlinepharmacyhq.com/]indian pharmacy online[/url] safe online pharmacies in canada
Aaronzot /
19-05-2022
[url=https://mexicanonlinepharmacyhq.com/]reputable online pharmacies no prescription requied[/url] india drugs online
Aaronzot /
19-05-2022