לא מזמן, בהרצאה שנתתי באוניברסיטה כמרצה אורח במסגרת קורס לתואר שני, העירו כמה סטודנטיות שעובדות במוסד אקדמי מכובד, כי העובדים הקבועים באים לעבודה אך לא עובדים. הם קוראים עיתונים, משוחחים ביניהם, או משוחחים בטלפון, אבל את העבודה עושות הסטודנטיות.
שאלתי אותן האם הן חושבות שאותם עובדים נהנים מיום העבודה שלהם, תשובתם הייתה חיובית. ציינתי כי דעתי שונה ועזבנו את הנושא.
בצירוף מקרים מעניין, נפגשתי אחרי כמה ימים עם חיים, מנכ"ל ובעלים של חברה פרטית גדולה מאד. חיים סיפר כי כאשר בנו הצטרף לחברה הוא הסתובב ולא עשה שום דבר משמעותי. אחרי שנתיים, חיים אמר לבנו כי אם ירצה לרשת אותו כמנכ"ל, כדאי לו להכיר את החברה מלמטה. אחרת כולם יסובבו אותו על האצבע.
הבן בחר מסלול והתחיל לעבוד. אחרי שבועיים חיים פגש את כלתו והיא שאלה אותו מה עשה לבן שהוא כל כך מאושר. עד לאחרונה, ציינה, היה מגיע הביתה מדופרס ובאחרונה הוא מגיע ושר כל הזמן.
המסר ברור, אנשים שאינם עושים כלום במהלך יום העבודה שלהם, יכולים אולי לעבוד על אחרים אבל לא על עצמם. מי שאינו עושה משהו משמעותי לאורך חלק כל כך גדול במהלך היום יהיה מתוסכל ולאט לאט תתפשט הדמורליזציה בתוך הארגון. הם כמובן לא יקחו אחריות על עצמם, אלא יטילו אותה על הארגון.
כלומר, לא רק שהארגון משלם משכורת לעובדים שלא עובדים, הם גם כועסים על הארגון.
העובד הזה נמצא בנקודת שפל באנרגיה שלו ואינו מזהה עד כמה כדאי לו להתאמץ ולצאת משם.
אז מה ניתן לעשות?
בכוח לא ילך, בפרט בארגונים שאינם פרטיים וחייבים ליצר רווח או כאשר הדברים אמורים בעובדים שנהנים מחסינות מלאה.
מעטים יכולים לנהוג כפי שנהג חיים עם בנו ולהציע להם את הדרך להגיע לניהול העסק. אבל זה הכיוון. הדרך הנכונה לדעתי, היא להסכים על יעדים ומדדים במסלול שהעובד יראה עניין לצאת מהמצב בו הוא נמצא.
ניתן להציע מסלול קידום, או לאתגר את העובדים בצורך להשלים משימה, או כמובן, להקים צוות שיפור ולטפל בבעיות כרוניות, או במנופי הרווח של הארגון. עבודה עם צוותי שיפור, היא אחת השיטות היותר טובות לתת משמעות ליום העבודה של העובדים וגם ליהנות מרעיונות מצוינים.
סיכום.
המצב בו עובדים מגיעים לעבודה אך אינם עובדים, מצביע קודם כל על חולשה ניהולית. יהיו הסיבות אשר יהיו, האחריות היא קודם כל על המנהל. המנהל הוא זה שיכול וצריך לקחת אחריות ולהתמודד עם התופעה הזו שפוגעת בארגון.