דרכים שונות להתמודד עם בעיות בתהליך היצור

מקרה ראשון

בחברה המייצרת מכשור רפואי בודקים 100% מהמוצרים במכשיר מדידה מסוים.

באחד הימים התקלקל המכשיר. הטכנאי של החברה הוזמן בדחיפות ותוצאת האבחון שלו הייתה שיש לשלוח את המכשיר לשיפוץ בארה"ב.

מאחר ולא היה מכשיר נוסף, נראה היה לרגע ש"אי אפשר ליצר ולספק את ההזמנות".

שלמה (שם בדוי), סמנכ"ל התפעול, מינה צוות שכלל את מנהלת המחלקה ועוד שלושה עובדים למצוא פתרון.

הצוות מצא תחליף שדרש אמנם יותר עבודה אך המשלוחים לא נפגעו.

הפתרון היה מהפכני בדרכו ובאותו זמן פשוט מאד. בקצרה, היה זה פתרון שדרש "חשיבה אחרת". בנוסף לעצם הפתרון הטכני, חברי הצוות הרגישו סיפוק עצום, גאווה ולא פחות חשוב, הם הרגישו שייכים יותר ומחוברים למטרות החברה.

מקרה שני

בחברה אחרת, מנהל היצור נוהג להתמודד עם הבעיות בעצמו. במקרים מסוימים הוא יאסוף מידע מהעובדים אך לדעתו העובדים לא יכולים לתרום בחשיבה או בפתרון של הבעיות ולכן לא ישתף אותם.

בחברה זו מופיעה בעיה מסוימת אחת לכמה שבועות ונעלמת אחרי זמן מסוים.

במשך כמה שנים, התופעה מופיעה ונעלמת ועד היום לא נמצאה הסיבה וכמובן לא הפתרון.

אבל בכל פעם שהבעיה נעלמת יש תחושת הקלה ו"שוכחים" שלא נמצאה הסיבה והכל יכול לחזור.

מנהל היצור, מקדיש שעות רבות ובמסירות רבה מנסה לפתור בעיות, אך מסרב להכיר בכך שהעובדים, אשר נמצאים לאורך תהליך היצור ורואים את פרטי הפרטים, יכולים לתרום לחשיבה.

האם ניתן להגיע למסקנה כוללת?

איני יודע מה אתם חושבים למקרא שני התיאורים למעלה.

האם הצלחתי לשכנע אתכם שיש קשר בין דרך הפעולה בחברה הראשונה והעובדה שנמצא פתרון, לעומת המקרה השני? האם יש קשר בין האצלת אחריות על העובדים והמוטיבציה שלהם?

מההיכרות שלי עם חברות רבות, דרך הפעולה המתוארת במקרה השני היא הנפוצה יותר.

מרבית המנהלים שאני פוגש, חושבים ששיתוף העובדים בפתרון בעיות או התמודדות שלהם בשיפור התוצאות הוא מיותר ומבזבז זמן יצור יקר.

אם תשאלו את שלמה (מהחברה למעלה), או את יעקב דגן, מנהל האתר של נסטלה אסם בשדרות עם 650 עובדים, עליו סיפרתי כאן לפני כמה שבועות, תשמעו תשובה חד משמעית על היתרון במעורבות העובדים.

על קפיצת המדרגה שהם השיגו בזכות האצלת אחריות אל העובדים והמעורבות שלהם בפתרון בעיות קטנות וגדולות.