תסמונת המתחזה – לא רק נשים - זאב רונן, מצוינות בעסקים

כבכל שנה, אני מקדיש מאמר ליום האשה הבינלאומי שחל ב-8 במרץ.

בסוף המאמר אני מצרף קישור למאמרים שהקדשתי ליום האישה הבינלאומי בשנים הקודמות.

בשיחתנו, גילי שבה ואמרה שכל הזמן עולים בה ספקות על התאמתה לתפקיד אותו היא עושה.

שיקפתי לגילי את הצלחותיה בתפקיד עד כה. את ההצלחות בתפקידים קודמים ואת כישוריה כפי שזיהינו בשיחותינו.

גילי אמרה שכל הזמן יש לה הרגשה שהיא מתחזה. שיש לה מסכה. שגילי שהאחרים רואים אינה גילי האמיתית. יום אחד המסכה תנשור וכולם יראה מי היא באמת. יראו שאינה מתאימה לתפקידה.

אני לא מספיק טובה

אני נתקל לעיתים קרובות בנשים שאינן מאמינות בעצמן. אינן מאמינות בכישוריהן, בהתאמתן לתפקיד ומוכנות להסתפק בשכר נמוך יחסית לבכירות התפקיד ויחסית לגברים שהיו עושים את אותו התפקיד.

תופעה זו של חוסר אמונה ביכולות האישיות שאחד מהיבטיה הוא הסתפקות בשכר נמוך יחסית – מקיפה גם נשים מוכשרות ביותר. כאלו המובילות בתחומן אפילו בקנה מידה בינלאומי, או כאלו שהמנכ"ל משך בכוח למעלה. משך אותן למעלה מתפקיד לתפקיד. ועדין הן לא בטוחות בעצמן.

פערי שכר לרעת הנשים

לפעמים אני מגלה פערי שכר גדולים בתפקידים זהים לרעת הנשים. במקרים כאלו אני משקף לאשה שאתה אני עובד מה הם כישוריה ואף מבקש אותה לחזור ולשנן מה התפקידים שעשתה בעבר. סוג של "נאום המעלית" (רעיון שמבטאים בעשרים שניות). "נאום" שמתחיל ב"אני עשיתי כך וכך", ורק אחרי כן, אחרי שהיא הרשימה את השומע להמשיך הלאה.

במאמר שפרסמתי כאן לפני שש שנים אפילו צרפתי קישור למחקר שערכה פרופ' לניהול Emily Amanatullah באוניברסיטת טקסס. היא מצאה שכאשר גבר ואישה ינהלו משא ומתן עבור עצמן האישה תבקש בממוצע 7,000 דולר פחות.

אבל כאשר הן והם ינהלו משא ומתן עבור מישהו אחר, הם יבקשו שכר דומה.

המחקר תואר בכתבה תחת הכותרת: Why Women Don't Ask For More Money.

דוגמה:

חברה שלי, שרואה את עצמה כפמיניסטית ומכירה בכוחותיה האישיים, תיארה לי פעם כיצד חיפשה סטטיסטיקאי לחברה שניהלה. המועמד הראשון שנבחר היה גבר שביקש וקיבל שכר של 13,000 ₪ ברוטו. הוא עזב אחרי זמן קצר והמועמד הבא שנבחר גם הוא היה גבר. הוא ביקש וקיבל שכר של 12,000 ₪ ברוטו.

גם הוא עזב אחרי זמן קצר.

הפעם נבחרה אישה בעלת תואר שני בסטטיסטיקה, ולדברי חברתי, היא הייתה טובה מאד והמוכשרת מכל השלושה.

שכרה היה 9,000 ₪ ברוטו. נדהמתי ושאלתי את חברתי הפמיניסטית הכיצד.

היא אמרה שהמועמדת ביקשה שכר בין 7,000 ל-9,000 וקיבלה את הערך הגבוה...

אצל גברים זה הפוך

אני לא זכיתי לפגוש גברים שלא מאמינים בכישוריהם ומבקשים שכר נמוך יחסית (יחסית לתפקיד ולבעלי שכר אחרים בתפקיד זהה או דומה).

התמונה היא בדרך כלל הפוכה. גברים רבים מתנאים בכישורים וניסיון שאין להם. הם מעריכים שאם וכשיגיעו לגשר יעברו אותו בהצלחה או שיהיה להם סיפור טוב לספר.

נחזור לגילי

עסקתי כאן כבר כמה פעמים בנושא השכר וגם בשנמוך העצמי שנשים עושות לעצמן. תופעה שאני פוגש לעיתים מזומנות.

אבל החידוש בדברים של גילי היה, תחושתה שיום אחד תיפול המסכה והיא תתגלה במערומיה. כפי שהיא באמת ולא כפי שנדמה לסביבה.

אני פוגש מעט נשים עם תחושה דומה ועוד לא פגשתי גברים שיש להם תחושה דומה.

כאן נכונה לי הפתעה.

תסמונת המתחזה – לא רק נשים

רונית הראל פרסמה כתבה בדה מרקר קריירה, ב-19 בינואר השנה תחת הכותרת: "עוד רגע עולים עלי": גם גברים צעירים מתחילים לדבר על תסמונת המתחזה.

הכתבה נפתחת במשפטים הבאים:

"העיסוק ב"תסמונת המתחזה", שהסובלים ממנה נאלצים להתמודד עם "מחשבות מעוותות שהם עצלנים או חסרי יכולת", התמקד במשך שנים רבות בנשים - אך משיח ברשתות החברתיות עולה כי גברים לוקים בה באותה מידה".

ובהמשך: "יום אחד כולם יגלו מי אני באמת, יסירו את המסכה מעל פניי ויראו שאני לא מה שהם חושבים עליי". את המשפט הזה, בגרסה כזו או אחרת, רבים כנראה אמרו בליבם בשלב כלשהו של חייהם. אלא שמה שהיה בעבר הנחלה של דיאלוג פנימי, עולה אל פני השטח בחסות הרשתות החברתיות — ומציף מושג שכיח בספרות המחקרית בשם "תסמונת המתחזה".

בכתבה הם מביאים את הסטטיסטיקה הבאה שהתקבלה ממחקרים בנושא:

07.03

שני נתונים הפתיעו אותי בסטטיסטיקה למעלה:

השיעור הגבוה של מי שהצהירו שחוו את תסמונת המתחזה בעבודה.
גם גברים חוו את התסמונת הזו. הנתון הזה לא הפתיע אותי משום שגברים הם חסינים. אלא משום שבכל שיחותי עם מתאמנים גברים לא שמעתי על כך מעולם. הגברים ככל הנראה שומרים זאת עמוק בפנים. ולא רק שהם שומרים זאת לעצמם, הם גם ממשיכים להפגין ביטחון עצמי גבוה בבואם להציג את כישוריהם ובמשא ומתן על השכר שלהם.

ראו קישור להרצאה בטד של Lou Solomon על תסמונת המתחזה ממנה סבלה ואיך התמודדה אתה (The Surprising Solution to the Imposter Syndrome).

האם תסמונת המתחזה מקורה בניכור בין האדם והתפקיד?

שלחתי את הכתבה הזו לכמה ממכרי. אחד מהם, שנקרא חנן, טוען שהמקור של תחושת המתחזה הוא בניכור בין האדם והתפקיד שהוא ממלא. ממלא לא מרצונו, אלא כי זה מה שנחשב בחברה.

כך כותב חנן:

החברה קובעת לנו מה נחשב הצלחה - למשל להיות מתכנת מוצלח בחברת הייטק נחשב הצלחה.

ואז אנשים בעמדות האלה מרגישים שהם מתחזים, והפסיכולוגים מנסים לשכנע אותם שהם דווקא בסדר.

אבל למה הם מרגישים מתחזים?

הכתבה לא באמת מציעה איזה הסבר מלבד התייחסות כללית לחוסר ביטחון.

אולי הם מרגישים מתחזים כי מלכתחילה הם לא באמת מתחברים להגדרה הזו של ההצלחה ולמה שהם עושים - הם פשוט אימצו את המודל שהחברה דחפה להם לראש לגבי הצלחה ומה שהם צריכים לעשות - אבל עמוק בפנים הם לא באמת מתחברים לזה ומרגישים מנוכרים.

אבל ברוב המקרים הם לא מודעים לניתוק הזה, וגם אם כן - לא מסוגלים להגיע למודעות שהם בעצם לא מנוכרים למה שהם עושים, כי הם אימצו פרדיגמה חברתית לגבי הצלחה שלא באמת מתאימה להם ולא באמת מרגשת אותם - הם פשוט ניסו לעשות מה שאמרו להם לעשות.

אז הם מקבלים את ההסבר שהם פשוט, כנראה, חסרי ביטחון מטבעם, או מסיבות אחרות - והם בעצם מוצלחים וצריכים להרגיש טוב עם עצמם.

אז הם מדחיקים עוד יותר את העובדה שהם לא באמת מתחברים למה שהם עושים ולחיים שהם בנו.

עוד שלב בהבניה החברתית שקודם כל אומרת לך מה לעשות, ואז משכנעת אותך שהכל טוב אחרי שאתה עושה את זה - ואם אתה מרגיש איזה ניכור, זה כנראה בגלל שיש לך בעיות אישיות או ביטחון עצמי.

אולי כל אלו שמרגישים מתחזים פשוט לא באמת מתחברים למה שהם עושים? הם למדו לאמץ התנהגות שהחברה הגדירה להם שהיא נכונה - אבל עמוק בנפש שלהם הם מנוכרים לזה - הם בעצם משחקים איזה משחק, גם אם הם לא מודעים לזה שהם משחקים - הדיכוי שלהם כל כך עמוק שהם בכלל לא מודעים לזה שהוא קיים.

אבל הניתוק בין מי שהם באמת למה שהם עושים מחלחל לפני השטח בצורה של תחושת התחזות - כי חלק בהם יודע שהם באמת מתחזים, הם משחקים משחק שלימדו אותם לשחק אבל זה לא באמת מי שהם ומה שהם רוצים לעשות.

באיזה אוכלוסיות מדובר?

אני לא מערער על המחקרים שמצאו כי כ-75% מהגברים והנשים חוו או חווים תסמונת המתחזה, אבל נראה לי שהיא לא מתאימה בכל תפקיד.

בואו נצמצם קצת את ממדי התופעה.

מההיכרות שלי עם אלפי עובדים שפגשתי לאורך השנים, קשה לי להניח שעובדי יצור יחושו את תסמונת המתחזה. כך גם לגבי אנשים שמנוהלים מאד מקרוב.

לכל היותר היא מתאימה לאנשים שנדרשים להפגין את כישוריהם ולקבל החלטות. למשל מנהלים, אנשי אקדמיה, אולי גם אנשי מכירות ובעלי משרות בהייטק שנדרשים להוביל מהלכים בעצמם, כמו כותבי קודים (מתכנתים).

אז מה עושים?

על סמך מה שכתוב בכתבה של רונית הראל בדה מרקר והנשים שאני פגשתי שהצהירו על חוויית תסמונת המתחזה, נראה שאין תרופת פלא.

בין אם מדובר בניכור בין האדם ובין התפקיד שהוא עושה כי "זה מה שנחשב בחברה", ובין אם מדובר בחוסר ביטחון – הצעד הראשון הוא הכרה במציאות.

יש מציאות ובה אני חש ש"יום אחד כולם יגלו מי אני באמת, יסירו את המסכה מעל פניי ויראו שאני לא מה שהם חושבים עליי".

הצעד הבא הוא לדבר על כך. בעיקר עם חברים שיכולים לעזור, עם מי שזה חלק מתפקידם, או עם המנהלת של מי שחש כך.

תפקידו של המאזין הוא קדם כל להקשיב, לגלות אמפטיה ובעיקר לחזק.

הדרך בה אני פועל היא לשקף את המציאות שאני רואה: כישורים וסיפורי הצלחה.

מי שחשה את תסמונת המתחזה, אפילו אם אינה קוראת לה בשם זה – לא תשתכנע במהרה. הן הקשיבו לי ושוחחנו על כך, אך לא מיהרו להשתכנע. עמוק בפנים הן עדין לא השתכנעו שמותר להן לבקש שכר יותר גבוה, או לקבל על עצמן תפקידים בכירים יותר ובעיקר שאין מסכה שתיפול.

זו דרך שצריך ללכת עם הרבה סבלנות ובכל פעם להתבונן מחדש על ההצלחות הקטנות.

סיכום והמלצה

כמעט בכל המקרים בהם עבדתי עם נשים על הקריירה שלהן, התמודדנו עם השנמוך העצמי שלהן. התחושה שהן לא ממש מתאימות למשרה אותה הן ממלאות, או עליה הן מתמודדות.

אחת התוצאות המיידיות היא שכר נמוך יותר מזה של גברים באותו תפקיד או תפקיד דומה. או שכר נמוך בכלל למרות שמגיע להן יותר.

סינדרום המתחזה, או התחושה ש"יום אחד כולם יגלו מי אני באמת, יסירו את המסכה מעל פניי ויראו שאני לא מה שהם חושבים עליי" – היא הגדרה שונה, כללית יותר לתחושה ש"אני לא ממש מתאימה או מתאים לתפקיד אותו אני עושה".

למעשה, סביר להניח שרבות מהנשים אתן נפגשתי, אשר חשבו שהן לא ממש מתאימות לתפקידן - לא הגדירו את תחושתן כהתחזות.

מגברים אף פעם לא שמעתי משהו קרוב לכך. למרות שלפי מחקרים שצוטטו בכתבה בדה מרקר, קרוב ל-75% מהגברים ומהנשים חוו את תסמונת המתחזה.

הדרך להתמודד עם אנשים שחווים את תסמונת המתחזה, או בגרסה אחרת שלה: שנמוך עצמי ("אני לא שווה", או "אני לא מספיק מתאימה לתפקיד") היא: