המאמר נכתב לכבוד יום האישה הבינלאומי שחל ביום 8 במרץ 2019
"... ברצוני לעמוד על כישלון גדול אחד שלנו והוא ענין הבנות. אל לנו להתנחם במצב בארץ כולה. עוול הוא שבמצב כוח-האדם של הישוב נוצלה כה מעט האישה למאמץ המלחמה. אך אין זה מקטין את אשמתנו שבנות רבות – רבות התרגלו אצלנו לשבת באפס מעשה, שעה שחבריהן – הבנים חיו במאמץ בלתי פוסק של קרבות. נכון הוא שלא היה לנו פנאי, נכון, שמטה הפלמ"ח לא עשה בשטח זה את כל המוטל עליו. אך בסכמנו פרשה מפוארת, אל לנו לשכוח גם פגמים: לא ידענו במידה מספקת להפעיל את הבנות בקרב".
את הדברים האלו כתב ואמר אבי ז"ל, לפני 70 שנה, במאי 1949, במסיבה שלוחמי חטיבת יפתח קיימו עם פירוק החטיבה ופירוק הפלמ"ח. אבא, שהיה הסגן של יגאל אלון ואחרי כן של מולה כהן, כשהיו מפקדי החטיבה, מנה את הישגי החטיבה במלחמת השחרור ולקראת סוף דבריו הוא מציין את הדברים למעלה.
מי אמור היה להיות האחראי לגיוס הלוחמות?
אני מבקש להתעכב על שני משפטים שאבא כתב:
הראשון: "עוול הוא שבמצב כוח-האדם של הישוב נוצלה כה מעט האישה למאמץ המלחמה" והשני: "...אין זה מקטין את אשמתנו שבנות רבות – רבות התרגלו אצלנו לשבת באפס מעשה...".
כלומר, הוא לוקח אחריות כקצין בכיר במטה החטיבה, על כך שנשים לא שולבו במאמץ המלחמתי.
אבי הכיר מקרוב לפחות שתי נשים שהתנדבו למאמץ המלחמתי. הראשונה הייתה עדה רונן, שלימים התחתנה עם אחיו. עדה התגייסה לפלמ"ח בשנת 1944 ובין היתר הייתה שומרת הראש של יגאל אלון (בימים שנשים הסתירו נשק על גופן תחת השלטון הבריטי) ומלווה של שיירות לירושלים.
השנייה הייתה שוריקה ברוורמן שהייתה חברת הקיבוץ שלו וחברה אישית. שוריקה התנדבה לפלמ"ח בשנת 1940 והייתה מפקדת מחלקה, בשנת 1944 נמנתה עם 37 צנחני הישוב שצנחו מעבר לקווי האויב הנאצי במערכה לשחרור אירופה ועם הקמת צה"ל הייתה בין מקימות חיל הנשים.
אני חושב שלו שוחחתי עמן על הנושא, הן לא היו מקבלות את הנימה הפטרונית שהגברים בלבד היו האחראיים לשילוב הנשים במערכה. ככל הנראה הן היו מטילות אחריות לא מעטה על הנשים עצמן.
שילוב נשים בתפקידים בכירים בצה"ל כראי לשילובן באזרחות
בערך על שירות נשים בצה"ל באתר ויקיפדיה כתוב כי בשלבים הראשונים של מלחמת העצמאות שירתו נשים ברוב התפקידים לרבות לחימה בחזית וכן טייסות קרביות. מצב זה השתנה במאי 1948 עם הקמת צה"ל וחיל הנשים בתוכו. בפקודת ההקמה של חיל הנשים נקבע שהן תשרתנה בתפקידים מקצועיים, מנהלתיים ותפקידי עזר (פקידות). אך לא בתפקידי לחימה.
זו הייתה תמונת המצב במשך כשלושים שנה ורק בשנות ה-80 חל שינוי.
בשנת 1995, בעקבות בג"צ אליס מילר נפתחו בפני חיילות האפשרויות לשרת כטייסות קרב ותפקידי לחימה נוספים. בית המשפט העליון קבע אז כי "אין הצדקה להבחנה בין גברים ונשים המצדיקה למנוע מנשים להגיש מועמדות לקורס טיס בצה"ל".
רק בשנת 2001 בוטל חיל הנשים בצבא.
השינוי שחל בצבא היה בחלקו יוזמה של המערכת וחלקו יוזמה של יחידות, במקרה הזה אליס מילר. אני מזכיר את מה שכתבתי כמה משפטים למעלה, שעם הקמת צה"ל במאי 1948, הייתה נסיגה בראיית הנשים כלוחמות ונוסדה הבחנה בין גברים ונשים בהיבט של מקצועות הלחימה שהיו פתוחים בפני הנשים.
מדוע יש תקרת זכוכית להתקדמות של נשים?
הזכרתי כאן שלש נשים שלקחו אחריות אישית לעשות את מה שהן חשבו כנכון להן בראי התקופה. עדה רונן, שוריקה ברוורמן ואליס מילר אינן היחידות כמובן, והן מייצגות נשים רבות מאד. אבל מדוע בכלל צריך לציין זאת? מה מיוחד בנשים שפורצות קדימה ולוקחות אחריות על עתידן?
המיוחד הוא שיש הגבלה תרבותית על ההתקדמות של נשים בתפקידי ניהול ולעיתים בכלל על האפשרות שלהן לעצב את עתידן בעצמן.
מדוע?
לדעתי יש ארבעה גורמים עיקריים (כמובן שככל הכללה, גם מה שרשום כאן לוקה בחסר ואינו מתייחס למאה אחוז מהאנשים או המצבים):
- הגברים. אנשים שיש להם זכויות יתר לא ימהרו לוותר עליהן. יש כאן תפיסה תרבותית. גם אם "הזכות" להיות לוחם בצבא אינה זכות יתר, היא חלק מהמערך שמציב את הנשים במקום אחר, נמוך יותר.
- תפיסת העולם של הגברים. גם גברים שאינם מגדירים את עצמם כבעלי זכויות יתר או כשומרי החומות של זכויות היתר, שופטים את המועמדים או המועמדות לקידום מתוך שלל סטריאוטיפים ותפיסות עולם גבריות. לכן בראיה "הכי אובייקטיבית", הם יראו את המועמדים הגברים כמתאימים יותר לקידום.
- הנשים בעצמן, שמשלימות עם המצב הקיים.
- הנטייה של נשים להמעיט בערכן. לבסוף (ושוב אני מדגיש שאני כותב בהכללה) נמצאת הנטייה של נשים להמעיט בערכן לעומת הגברים שמאדירים את ערכם מעבר למה שקיים בפועל. מרבית הנשים שאני פוגש, הן בעבודתי כיועץ והן כמאמן, ממעיטות בערכן. לא משום נמיכות רוח אלא כמקדם ביטחון. נשים בדרך כלל לא יצהירו על יכולות שיש להן אלא אם כן הן בטוחות שהן יכולות "לספק את הסחורה", לעמוד מאחורי ההתחייבות שהן לוקחות על עצמן.
אצל הגברים (שוב, בהסתייגות שיש בכל הכללה), התמונה הפוכה. הם ממהרים להאדיר את עצמם. מתחייבים לתת תמורה מעבר ליכולות שלהם.
מה קורה באתיופיה?
בידיעה בעיתון הארץ מאוקטובר 2018 פורסם כי מחצית התפקידים בממשלת אתיופיה הן בידי נשים, כולל שרת ההגנה. אבל ראש ממשלת אתיופיה הוא, כנראה, איש מיוחד כי הוא מינה גם שר לענייני שלום.
לפי Ynet חברת התעופה של אתיופיה השיקה קו חדש לבואנוס איירס ביום שישי 8 במרץ השנה, ולכבוד יום האישה הבינלאומי הטיסה הראשונה תופעל ע"י נשים בלבד.
דבר דומה עשתה לפני שנתיים לופטהנזה וחברות הבת שלה ולפני כמה חודשים עשתה זאת גם חברת התעופה סאות'ווסט איירליינס.
האם יש בישראל חברת תעופה שיכולה לנהוג בדרך דומה?
אז מי ינפץ את תקרת הזכוכית?
מכל האמור למעלה, דעתי היא שהאחריות להתקדמותן של הנשים היא שלהן בלבד. רק הן לבדן חייבות לקחת את האחריות ובעבודה קשה לפרוץ קדימה ולשבור את תקרת הזכוכית. השאלה היא כיצד נוהגות נשים שכבר הגיעו לעמדות ניהול? איני בטוח שהן נותנות עדיפות לנשים אחרות.
סיכום והמלצה
זו השנה הרביעים שאני מפרסם מאמר לרגל יום האישה.
לפני שנה המאמר דן בשאלה: "כיצד ניתן לסיים את אפליית הנשים במקומות העבודה?".
לפני שנתיים פרסמתי מאמר שדן בשאלה: "מה היה קורה לו העולם היה מנוהל ע"י נשים".
ולפני שלש שנים: "אפליית נשים בשכר: מדוע נשים רבות מבקשות שכר נמוך משכר הגברים?".
בכל המאמרים אני מטיל את האחריות העיקרית לשינוי על הנשים, והסיבה העיקרית לכך היא שאין מי שיעשה זאת במקומן. למרות שהדרך קשה לפעמים, אין להן ברירה. רק במקרים בודדים יהיו גברים שיפרצו עבורן את הדרך. למשל, הדוגמה של ראש ממשלת אתיופיה. אבל בישראל, בה יש בכנסת מיעוט של נשים והגישה של הדרת נשים מהמרחב הציבורי הולכת ומשתלטת – לא נראה לי שיהיה מי שיוציא עבורן את הערמונים מהאש. רק הן בעצמן.
המלצה
אני מבקש לחזור על ההמלצה שהמלצתי כאן לפני שנתיים: שילוב נשים בניהול, בהתאם לחלקן באוכלוסייה, יגדיל מאד את המאגר הפוטנציאלי של מנהלים ומנהלות טובים וטובות ויעלה את רמת הניהול הכוללת.
למרות היתרון הברור לשילוב נשים בניהול בהתאם לחלקן באוכלוסייה, אני ממליץ לנשים לא לחכות לאף אחד שיפעל עבורן.
