באביב האחרון הביאו אלינו גור חתולים בן ימים אחדים שנמצא נטוש וזכה לקבל את השם ריצ'רד. כלבתנו אימצה אותו כבן, והילדים השקו אותו בחלב מבקבוק. ריצ'רד החתול גדל מהר וזכה לאכול ככל שחפץ, וכך עד היום. הוא החתול היחיד שנכנס הביתה והאוכל תמיד מצוי בכליו.
כבכל אביב, גם השנה, נוספו גורים ללהקת החתולים שאנחנו מחזיקים בחצר. להקת החתולים בחוץ אחראית להבטיח שלא יהיו עכברים ונחשים בחוץ ולכן הם מקבלים מזון שמאפשר להם חיים טובים אבל הם אף פעם לא שבעים.
לפני כמה ימים שמתי לב, שריצ'רד בן החצי שנה, הוא החתול הכי גדול בסביבתנו. לא רק בהשוואה לגורים שנולדו יחד אתו, אלא בהשוואה לכל החתולים בלהקה.
נזכרתי בביטוי על החתולים השמנים הקרובים לצלחת. אין ספק, ריצ'רד הוא הדוגמה החיה הטובה ביותר לחיים הטובים של הקרובים לצלחת.
נזכרתי בעליזה שזכתה תמיד בטובות הנאה של המקורבים לצלחת.
האסוציאציה המידית הזכירה לי את עליזה, שהייתה אורזת מצטיינת במפעל גדול שניהלתי פעם. עליזה הייתה חרוצה מאד ואורזת זריזה. יותר מכל הצטיינה בהכנת קופסאות עם שקיות בהן ארזו אחר כך עוגיות במשקלים הגדולים. שם היא זכתה לפרמיה מאד, מאד גבוהה והייתה לשם דבר.
רק כשנה אחרי כניסתי לתפקיד, כאשר זכיתי לאמון רב אצל העובדים, הם הסבו את תשומת ליבי לכך שעליזה אינה עובדת לבדה אלא בצוות. נכון שהיא הכי זריזה, אבל התפוקה של כל הצוות נרשמת רק על שמה ורק היא זוכה לפרמיה עבור העבודה של כל הצוות.
מה שהדהים אותי, לא היה עליזה, אלא המנהלים שלה. מישהו הרי דאג לסידור העבודה, לרישום הפרמיות ולשתיקה. אל תעצרו אצל מנהלי המשמרת, נוהג כזה שהתקיים לאורך שנים ותמיד היו בו העובדים "השפוטים" שעבדו עבורה, לא נשאר בסוד בקרב עובדי ומנהל המשמרת. אפשר לומר בבטחה שהוא היה ידוע בכל או כמעט בכל רמות הניהול.
ואל תפליגו בדמיונכם לכל מיני סיפורים על ניצבים ושוטרות. זה ממש לא היה הסיפור במקרה שלנו. עליזה פשוט הייתה אשה חזקה שידעה להשיג את שלה בלי שום טובות הנאה.
כיצד השפיע המעשה על שאר העובדים?
כעת, הבה ניכנס לראשם של העובדים שעבדו עבורה. על מי הם כעסו? את מי הם קיללו בליבם בכל יום ובפרט ב- 9 בכל חודש, יום חלוקת תלושי השכר. יום בו כולם ידעו על הפרמיה הנדיבה בה זכתה עליזה.
עיקר כעסם היה על הנהלת המפעל.
אותם עובדים היו רק המעגל הראשון, אבל היו מעגלים נוספים. העובדים שפעם היו השפוטים של עליזה, לפני שהגיעו עובדים חלשים חדשים והיו גם עובדים אחרים שאמנם לא נפגעו אישית אבל כעסו על אי ההגינות. על האיפה ואיפה.
וכמו שאומר מורטון מנדל (שכבר ציטטתי כאן לפני כמה שבועות): בספרו "הסוד טמון באנשים": אם אתה רוצה להיות מספר אחת אצל עובדיך, הם חייבים לדעת בבטחה שהם מספר אחת אצלך – וזה מתחיל באופן ההתייחסות שלך אליהם" (עמוד 53, הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד).
הדגש אינו רק על האופן בו פועלת ההנהלה אלא גם שהעובדים ידעו זאב בבטחה.
סיכום.
אל תצפו שהעובדים יעבדו עם כל הלב, עם מוטיבציה, או שבכלל יהיה אכפת להם מהחברה, כאשר הם כועסים על היעדר הוגנות וגם העדר הגינות.
אם אנחנו רוצים לגייס את העובדים למען החברה, רוצים לטפח את המוטיבציה שלהם ולרתום אותם לשיפור התפוקות והתייעלות, קודם כל עלינו להסיר את כל אבני הנגף.
וכפי שמורטון מנדל אומר, לא רק לנהוג בהוגנות אלא גם שהעובדים יהיו משוכנעים שכך אנו נוהגים.
