יצאנו עם האופניים למחרת הגשם. לא ירד הרבה גשם וקיווינו למצוא דרכים ללא בוץ. התחלנו ברכיבה על כבישים צדדיים, עברנו לדרכי כורכר ופנינו שמאלה לדרך עפר שנראתה יבשה. אחרי זמן קצר, הדרך התחילה להיות בוצית. הבוץ נדבק לגלגלים ועברנו לרכב על שלף החיטה. כך רכבנו כמה מאות מטרים עד שיצאה דרך שמאלה.
דני שאל אם אני מעדיף להמשיך בבוץ או לעלות בעליה של 15º. ניקח את העליה, אמרתי, תמיד אפשר לעבור להליכה, הוספתי בחיוך. לא חשבתי באמת לעבור להליכה, אבל, מהרגע שאמרתי שתמיד אפשר לעבור להליכה, ידעתי שזה יקרה.
מחשבה יוצרת מציאות. כעת רק התאמצתי לרכב כמה שיותר דרך בעליה לפני שאעבור להליכה.
מחשבה יוצרת מציאות או נבואה המגשימה את עצמה
כאשר אני כותב "מחשבה יוצרת מציאות", או "נבואה המגשימה את עצמה", איני מתכוון שאם נחשוב שירד גשם אז ירד גשם. אלא כאשר אני מאמין שאני יכול, אז אצליח, ולהיפך כמובן. כאשר מישהו מאמין שהוא אינו מסוגל לבצע משימה כלשהי, רבים הסיכויים שיכשל בביצוע המשימה.
תופעה זו נקראת גם אפקט פיגמליון. כך למשל, כאשר מורה (או מנהל) מאמין בתלמידיו (או בעובדיו) ומצפה מהם להצליח, הוא יגביר את המוטיבציה שלהם וישפר את הישגיהם באופן משמעותי.
הפרדיגמה שאי אפשר
פרדיגמה היא תבנית חשיבה. היא ניזונה מהאופן בו אנו מעבדים את מה שהחושים שלנו קולטים. במאמר שפרסמתי כאן לפני שנתיים, תיארתי איך בעבר, כאשר הייתי מנכ"ל במספר חברות, הייתה לי פרדיגמה שאני לא מתאים להיות איש מכירות טוב. תמיד היו לצדי אנשי מכירות טובים שעשו את העבודה. עד שיום אחד בחרתי להיות עצמאי, ולא היה לי מי שימכור אותי אלא אני עצמי.
המחשבה שאיני איש מכירות הייתה פרדיגמה תוקעת שגם הייתה, במידה רבה, מחשבה שיצרה מציאות. למזלי הצלחתי להשתחרר ממנה בשעת הצורך ולבנות לי פרדיגמה שונה. פרדיגמה מקדמת.
הפרדיגמה של הפיל
הסופר הארגנטינאי חורחה דמיאן כתב את הסיפור הנפלא הבא שרץ ברשת:
כשהייתי קטן אהבתי מאוד את הקרקס. במיוחד אהבתי את החיות, ומכל החיות אהבתי את הפיל.
במשך ההופעה הציג היצור הענקי הזה את כישוריו.
בהפסקה שבין ההופעות היה הפיל קשור בשרשרת ליתד שהייתה נטועה באדמה. היתד לא הייתה אלא חתיכת עץ לא גדולה, ורק כמה סנטימטרים ממנה היו תקועים באדמה.
למרות השרשרת הכבדה והחזקה, היה לי ברור לחלוטין, שהחיה הזאת שיכולה לעקור עץ שלם מהשורש ללא קושי, יכולה בקלות רבה למשוך היתד הקטנה מהאדמה ולברוח.
התעלומה הייתה ברורה וגלויה לעין: מה מחזיק אותו שם?
לשאלתי ענו, כי הפיל לא בורח משום שהוא פיל מאולף.
שאלתי את השאלה המתבקשת: אם הוא מאולף, אז למה בכלל צריך לקשור אותו?
לא זכור לי שקיבלתי תשובה הגיונית.
עם הזמן שכחתי את תעלומת הפיל והיתד, אך לפני כמה שנים פגשתי מישהו שידע את התשובה: "הפיל לא בורח כי הוא קשור ליתד דומה מאז שהיה צעיר מאוד".
עצמתי עיניים ודמיינתי את הגור הקטן, רגע אחרי שנולד...
אני בטוח שאז הפילון דחף, משך, הזיע ועשה הכל כדי להשתחרר, אבל לשווא!
היתד הייתה חזקה ממנו.
אני מוכן להישבע שהפילון היה נרדם מותש מהמאמצים, כדי לקום למחרת היום ולנסות להשתחרר, וכן גם ביום שאחרי ובזה שאחריו.
עד שהגיע היום, יום איום ונורא בחייו של הפילון, שבו השלים עם חוסר האונים שלו ונכנע לגורלו.
מוסר השכל: הפיל החזק והגדול הזה שאנחנו רואים בקרקס, לא בורח, כי הוא מאמין שהוא לא יכול.
הוא זוכר את אי-היכולת שלו, את תחושת חוסר האונים שהפנים מעט אחרי שנולד.
הדבר הכי נורא הוא שאף פעם לא הטיל ספק של ממש בתכונה זו.
הוא אף-פעם לא ניסה לבחון את כוחו מחדש...
ועכשיו המלצה:
לערוך רשימה של אותם דברים שאנחנו מאמינים שאיננו יכולים לעשות, ולעשות כל יום משהו אחר מתוך רשימת ה"לא יכול".
עד כאן סיפורו של חורחה דמיאן.
הפרדיגמה היא העדשה שבעדה אנו רואים את העולם
אם נחזור מהמשל על הפיל לחיינו, נמצא שהכל או כמעט הכל מתחיל בפרדיגמות שלנו.
סטיבן קובי (Stephen R. Covey) כותב בספרו "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד": "כל אחד נוטה לחשוב שהוא רואה את הדברים כמות שהם, שהוא אובייקטיבי. אבל אין זה כך. אין אנו רואים את העולם כמות שהוא, אלא כמות שאנו ובמילים אחרות, כפי שאנו מותנים לראותו.
כשאנו פותחים את הפה כדי לתאר מה שאנו רואים, אנו מתארים לאמיתו של דבר את עצמנו, את תפיסתנו, את הפרדיגמות שלנו." (שם עמוד 31). ובהמשך הוא מוסיף: "לפרדיגמות יש עצמה משום שהן יוצרות את העדשה שבעדה אנו רואים את העולם. כוחה של תפנית בפרדיגמה הוא הכוח החיוני של השינוי המהותי, בין שהתפנית מידית ובין שהיא תהליך איטי ומכוון." (שם בעמוד 35).
לגייס את אפקט פיגמליון לטובתנו
מכאן שהדרך לשנות את ההישגים שלנו ולשפר את הביצועים שלנו תלויה בנו. אנו נעזרים בפרדיגמות שלנו כל הזמן. לעיתים הן פרדיגמות מקדמות ולעיתים הן פרדיגמות תוקעות. כאשר אחזתי בפרדיגמה שאני לא איש מכירות, זו הייתה המציאות.
כאשר נאלצתי להתמודד בעצמי עם המכירות של עצמי (ושל המוצרים אותם אני מייצג), שיניתי את הפרדיגמה וכך שיניתי את המציאות. הפכתי את "הפרדיגמה שאי אפשר", "לפרדיגמה שאפשר" (ראו את הקישור למעלה למאמר הרלוונטי). שיניתי פרדיגמה תוקעת לפרדיגמה מקדמת.
סיכום והמלצה
התחלתי את המאמר בשאלה כיצד המחשבות שלנו יוצרות את המציאות שלנו. בהמשך הצגתי את אפקט פיגמליון ואת הפרדיגמות.
כדי ליצור שינוי חיובי בתוכנו או אצל העובדים שאנו מנהלים, אנו חייבים לשנות פרדיגמות תוקעות לפרדיגמות מקדמות. סטיבן קובי מציג בספרו (הנ"ל) את מה שכותב תומס קון (Thomas Kuhn) בספר The Structure of Scientific Revolution כיצד כמעט כל תפנית משמעותית בתחום המדע היא בראש וראשונה פריצה ממסורות העבר, מדפוסי חשיבה ישנים, מפרדיגמות ישנות.
אני ממליץ לכם לבחון שוב ושוב את רשימת "הלא יכול" שלכם כפי שמציע חורחה דמיאן ובכלל לבחון מחדש את הפרדיגמות שתוקעות אתכם.
אך טבעה של פרדיגמה הוא שאנו מאמינים בה ויקשה עלינו לשנות אותה. אלא אם כן נעמוד בפני צורך מהותי, או שנעזר באדם אחר שמביט עלינו מהצד.
