- בבוקר במלתחות של הבריכה, גיל סיפר על חדר הכושר באינטל, שם הוא עובד. אחרי כן הוא שם פעמיו החוצה. הסתכלתי עליו, הוא היה לבוש במכנסי ספורט מרושלים וישנים וחולצת טריקו, דהויה וישנה אף יותר.
"אתה לא הולך ככה לעבודה?", שאלתי. "בטח שכן", ענה. "אצלנו אם אתה מגיע מעונב מדי, יחשבו שאתה עובד סיעודי". - בוועידת MEDinISRAEL שהתקיימה לפני שבוע, השתתפו מאות אנשים, כמעט מחציתם מחו"ל. אחד המנכ"לים הלך בג'ינס. הוא בלט מאד בנוף האנושי, ולא לטובה. הכרתי לו שני סינים, יו"ר של חברה גדולה ועובדת בחברה.
הם שאלו אותי שלש פעמים האם אני בטוח שהוא המנכ"ל של החברה. - לפני כמה חודשים, במסגרת חיפוש אחר גורם שיסייע לנו לאתר מפיץ ביפן, נפגשנו, באחת החברות, עם יובל שחי ביפן ומסייע לחברות ישראליות לעשות שם עסקים. יובל, קיבוצניק בעברו, ניצל את חופשתו בארץ ללכת עם סווטשרט ישן, קצת קרוע וג'ינס. כשהסתיימה הפגישה, הודיע לי עמיתי מהחברה, "אתו אנחנו לא עובדים, ראית איך הוא הולך? בטח גם ביפן הוא מסתובב ככה".
- בעבר, כאשר הגעתי לאחת החברות שהתחלתי לעבוד אתן, עשיתי סיבוב היכרות ראשון עם מנהל היצור. באותם ימים היחסים בין ההנהלה והעובדים שם היו מאד קשים. באחד המקומות תפס אותי עובד, הצביע על הבגדים שלי ואמר: "אם את רוצה לעבוד אתנו, תבוא עם בגדי עבודה. ככה אתה אחד מהם".
עיקר גאוותו של אחייני שהוא הולך בבגדים שיהיו האופנה בעוד שנתיים. הוא תמיד יתלבש באופן שונה. אבל בעסקים, הבגדים, ההופעה, הם חלק מהתקשורת שלנו עם הסביבה.
כאשר אנחנו מתלבשים באופן חריג, שונה, אנחנו מעבירים מסר. מסר מכוון או לא, הסביבה תפרש אותו באופן עצמאי.
הפרשנות של הסביבה, יכולה להקשות עלינו ליצור קשר או לפתח עסקה, או אפילו לחסום את ערוצי התקשורת.
אגב, גם לצבעים יש משמעות, והמשמעות הזו יכולה להיות שונה מארץ לארץ. למשל, צבע כחול בהיר עוזר לפתוח ערוצי תקשורת. לכן אנשי עסקים רבים הולכים בחולצות בגווני כחול.
מעט אדום, מוסיף כוח בעיני המתבונן. למשל, עניבה, צעיף, או עגיל. לכן מדינאים משתמשים בכתם אדום בהזדמנויות שונות, בפרט במהלך מערכת בחירות.
המלצה וסיכום.
אני מאד ממליץ, בעסקים, או בעבודה, להתאים את ההופעה שלנו למקום ולסביבה. גם ככה עשיית עסקים ומכירות הם אתגרים לא פשוטים, מדוע להקשות?
ומשהו נוסף על החברה שלנו.
ירדתי השבוע מפגישה בשגרירות הדנית במגדל המוזיאון בתל אביב. למטה יש מסעדה יוקרתית שבכל שולחן שילמו מאות שקלים לארוחת הצהרים. המסעדה הייתה מלאה ואנשים חיכו בתור בחוץ.
ברחבה שלפני המסעדה ניגשה אלי אישה צעירה, כבת שלושים וחמש ופשטה יד. היא נראתה כמו האנשים מסביב רק שהיא פשטה יד ולא אכלה במסעדה. אמרה שאין לה אוכל לילדים.
הכנסתי יד לכיס ונתתי לה את מה שהיה, שניים וחצי שקלים, היא התבוננה בי באסירות תודה שקשה לתאר. נתתי לה שניים וחצי שקלים. זה הכל. הסתכלתי סביב. היא ניגשה לעוד אנשים. כולם התעלמו ממנה. זרם האנשים התפצל כשהגיע אליה וחזר לסדרו אחרי שעבר אותה.
איש אחד, מאד שומר חוק, העיר לה שמנוגד לחוק לפשוט שם יד. כולם היו מאד צודקים והתעלמו.
ביום הקודם אספתי טרמפיסטית. אמרה שהיא נוסעת לחריש, אבל הם עוזבים את חריש וחוזרים להתנחלות. נולדה בבית אל וחריש היא בתוך הקו הירוק. היא לא חוזרת מאידיאולוגיה, פשוט יותר זול לחיות שם. גם החינוך הרבה יותר טוב, הוסיפה.
