מנהיגות מאיימת או מנהיגות תומכת – איזה דרך תשיג תוצאות טובות יותר?

במאמר זה אני נעזר בספר "לבנון המלחמה האבודה" ובספר להוביל ולנצח" (הוצאת מטר).

יש סוגים שונים של מנהלים וסוגים שונים של מנהיגים. האם ברור לנו ההבדל בין מנהיג ומנהל?
כל עוד אנחנו נמצאים בארגון הירארכי, מי שנותן הוראות מתוקף הסמכות הוא מנהל. הוא יכול להיות מנהל של קומץ אנשים או של אלפי אנשים. אפשר גם לקרא לו "נשיא", אבל בפועל הוא ינהל אנשים ולכן הוא מנהל.
באופן סכמטי אפשר לומר שמנהל טוב הוא מנהל שמשיג תוצאות טובות יותר.
מניסיוני, מנהל טוב – כזה שמשיג תוצאות טובות – הוא מנהל שיודע להניע את האנשים תחתיו. היכולת להניע אנשים היא מנהיגות. ככל שהמנהל ניצב גבוה יותר במעלה ההירארכיה, היכולת שלו להניע את האנשים במורד המניפה של ההירארכיה, מבטאת מנהיגות יותר משמעותית.

מהי מנהיגות?

אנחנו מרבים להשתמש במושג "מנהיגות". האם כולנו מתכוונים לאותו הדבר?
נתבונן בהגדרה בוויקיפדיה שאני, באופן אישי מאד מזדהה אתה: "מנהיגות היא יכולתו של אדם או קבוצת אנשים להוביל אנשים אחרים אל עבר מטרה משותפת במינימום סמכות. פעולה מנהיגותית, מתקשרת בצורה ישירה להשפעה וליצירת שינוי".
ג'ק וולץ' (Jack Welch) שהיה היו"ר והמנכ"ל של GE במשך עשרים שנה מקדיש פרק לנושא המנהיגות בספרו להוביל ולנצח.
בפרק על המנהיגות וולץ' כותב על מנהלים. הוא כותב על מנהלים וחושב על מנהיגות. המנהיגות היא חלק מהניהול. וולץ' כותב:

"מה מנהלים עושים

מנהלים משדרגים את הצוות שלהם ללא הרף, ומנצלים כל מפגש כהזדמנות להעריך, להדריך ולבנות ביטחון עצמי.
מנהלים מוודאים שאנשים לא רק יראו את החזון, אלא יחיו וינשמו אותו.
מנהלים נכנסים לתוך עורו של כל אחד, מקרינים אנרגיה חיובית ואופטימיות.
מנהלים יוצרים אמון בעזרת גילוי-לב, שקיפות ומהימנות.
מנהלים ניחנו באומץ לקבל החלטות לא פופולריות ולהחליט "לפי תחושת בטן".
מנהלים חוקרים ודורשים ודוחפים בעזרת סקרנות הגובלת בספקנות, ומוודאים שהשאלות שלהם יקבלו תשובה במעשים.
מנהלים מעניקים השראה לנטילת סיכונים וללמידה כשהם מציגים דוגמה אישית.
מנהלים חוגגים"
(שם עמ' 59).

בהמשך כותב וולץ': "רק משום שאתם הבוסים, אין זה אומר שאתם מקור כל הידע" (שם עמ' 69).

ההגדרה בוויקיפדיה אינה בסתירה עם ההגדרה של וולץ'. מה גם שוולץ' לא ממש מגדיר מהי מנהיגות, אלא איך להיות מנהל שהוא מנהיג. וגם זה רק במשתמע. אני בטוח שיש עוד הגדרות למנהיגות. אני מאמין בשתי ההגדרות למעלה.

מנהיגות בעת מלחמה

ההגדרה בוויקיפדיה קושרת את המנהיגות להנעת אנשים במינימום סמכות. יש כאלו שבוחרים להניע את האנשים בארגון בדרך מאיימת ופחד. דרך כזו מתבססת על מקור הסמכות של המנהל-מנהיג.
נכון שהנאה ע"י איום או יצירה של פחד אינה עולה בקנה אחד עם ההגדרה בוויקיפדיה, משום שהיא פועלת בעזרת הסמכות. אבל אני חושב שזה כן סוג של מנהיגות אם כי שונה.
בספר המדהים "לבנון המלחמה האבודה" מביא המחבר חיים הר-זהב, לפתחנו את המלחמה הקשה שהייתה ברצועת הביטחון (בדרום לבנון) בשנים 1996 עד 2000. התקופה הזו הייתה חלק ממלחמת לבנון הראשונה שהתחילה בשנת 1982.
איני רוצה להרחיב יותר מדי אבל בשביל להבין את המובאה שאביא על מנהיגות מאיימת – חשוב להכיר מעט את הרקע.
בשנים אלו (1996 עד 2000) החיזבאללה תוקף את חיילי צה"ל, את מוצבי צה"ל ואת שיירות הלוגיסטיקה. 179 חיילים נהרגו רק בארבע השנים האלו ומאות נפצעו.
חיים הר-זהב ראיין עשרות מרואיינים ששירתו שם ועשה גם עבודת חקר מעמיקה מאד בארכיונים ובעיתונות הכתובה מאותה עת.
הוא מצליח להמחיש לנו את התחושות הקשות של החיילים ושל הורי החיילים שלא ישנו בלילות מפחד שיקרה משהו לילדיהם.
מי שהתקופה הזו ממש זרה עבורו, כדאי לו לקרא לפחות על קצה המזלג בקישור למעלה על המלחמה שם. המוצבים של צה"ל היו ממוגנים מאד, המוצבים של צד"ל (צבא דרום לבנון) היו הרבה פחות ממוגנים ומאובטחים. אבל מעת לעת חיילי צהל היו שוהים במוצבים של צד"ל.
"...ב-9 באוגוסט [1998]. כוח של מחלקת הדרגון מהפלוגה המסייעת של גדוד 101 יצא ממוצב עישייה למוצב סוג'וד של צד"ל [...] כדי לשמש כוח חילוץ במקרה שלוחמי אגוז ייתקלו באנשי חיזבאללה, החיילים התמקמו במוצב, ובהתאם לתורת הלחימה הלא כתובה של צה"ל ברצועת הביטחון, שכללה את המשפט "לא לסמוך לעולם על אנשי צד"ל" – תפסו חיילי המסייעת את עמדות השמירה השונות במוצב, ושחררו מהן את הצד"לניקים [...] השעה הייתה 19:00 בקירוב ובחוץ החל להחשיך, כשאיש חיזבאללה התגנב פנימה דרך התעלה ההיקפית והחל לנוע בתוך המוצב. רימון שאחז בידו נשמט, והתגלגל לעבר החדר שבו ישבו השלושה [המ"מ אמיר ברוך, סמל המחלקה דוד חתן ואסף ריבר].
ריבר יצא לבדוק את פשר הרעש ובחוץ גילה אדם במדים מנומרים העומד במרחק כמה מטרים ממנו. הוא זינק לאחור אל מעבר לפינת המסדרון, תוך שהוא צועק "התקפת מוצב!", רגע לפני שנורה לעברו צרור ארוך.. המ"מ ברוך תפס את נשקו ומיהר לצד הנגדי של החדר, כדי להזעיק את שאר המחלקה. סמל המחלקה חתן חיפש את נשקו בעלטה וברגע שאיתר אותו, גילה את איש החיזבאללה כשהוא ניצב מעליו, במרחק נגיעה.
חתן בעט בו, העיף מידו את רובה הקלצ'ניקוב שנשא ובין השניים החל מאבק באגרופים חשופים. הוא זעק למ"מ שמנסים לחטוף אותו – תסריט הבלהות החמור ביותר מבחינת כוחות צה"ל מאז ומעולם – וברוך המ"מ מיהר למקום וירה כדור אחד שפגע בקיר ולא בשני המתגוששים, אבל גרם להם לאבד את האחיזה זה בזה. איש החיזבאללה נמלט החוצה וחתן רדף אחריו תוך שהוא יורה כמה כדורים לעברו. הוא פצע את יריבו, אך זה הצליח להימלט לסבך שבין סוג'וד והקו האדום [הקו האדום שסימן את הקצה הצפוני של רצועת הביטחון].
[...] תחילה, נתן אלוף משנה אביב כוכבי, מח"ט הגזרה המזרחית של יק"ל גיבוי מלא לכוח על הפעולה שלו – אירוע שיכול היה להסתיים בהרוגים או אפילו בחטופים, הסתיים בסופו של דבר בפצוע לחיזבאללה ובאפס נפגעים לצה"ל. אלוף פיקוד הצפון, גבי אשכנזי, נטה גם הוא לעמוד לצד החיילים, אלא שלרמטכ"ל החדש, שאול מופז היו כוונות אחרות (שם עמ' 158 עד 160).
בהמשך הר-זהב מתאר את החלטתו של מופז: "הוא קבע כי המ"מ ברוך, הסמל חתן והלוחם ריבר יודחו מהצנחנים. עוד החליט לרשום הערה פיקודית למפקד יק"ל תת-אלוף ארז גרשטיין, למח"ט הגזרה המזרחית של יק"ל אלוף-משנה אביב כוכבי ולמג"ד גדוד 101 סגן אלוף איתי וירוב, בעקבות מה שהוגדר "ליקויים בהכנתו של הכוח למשימה" (שם עמ' 160).

כיצד השפיעו צעדיו של הרמטכ"ל מופז על החיילים?

אם נבחן את צעדיו של מופז מול שמונה ההיגדים של ג'ק וולץ' נראה שהם יכולים להלום רק את ההיגד החמישי: מנהלים ניחנו באומץ לקבל החלטות לא פופולריות ולהחליט "לפי תחושת בטן".
מה הייתה מטרתו של מופז בהחלטה שלו?
אם הוא ניסה להניע את החיילים תחתיו לפעול אחרת ובעיקר להעניק להם מוטיבציה – הוא נכשל. הקצינים הבכירים, שדאגו לקידום שלהם יישרו קו אך לא החיילים.
על הלך הרוח של החיילים ועל התוצאה, אפשר ללמוד מהקטע הבא:
"ב-20 בספטמבר, לקראת ראש השנה, עלו למוצב עישייה [כזכור משם יצא הכוח לסוג'וד] הרמטכ"ל שאול מופז ושר הביטחון יצחק מרדכי להרים כוסית עם לוחמי המסייעת והפלחו"ד של גדוד 101 [...] תחילה שאלו מרדכי ומופז את השאלות הרגילות שנהגו אורחים רמי דרג לשאול, כשהגיעו לביקור ביחידה כלשהי: מאיפה החיילים, איך המורל, מה חסר להם וכיוצא בזאת. בשלב זה הרגיש פישלר, המ"מ שבן מחזור שלו ואחד מעמיתיו מהפלוגה השנייה הודחו שניהם, שהוא לא יכול לשאת זאת יותר. "לא בשביל זה באתם לפה", הטיח הקצין הצעיר בבכירים, "הפלוגה המסייעת שובתת ואנחנו בפלחו"ד קורסים תחת הנטל. באתם לדבר אתנו על אירוע סוג'וד – אז דברו על אירוע סוג'וד. אל תשאלו אותנו מאיפה אנחנו, כי לא אכפת לכם או לנו מאיפה אנחנו בארץ. דברו"
מרדכי שאל את מופז אם הוא מעוניין לענות. מופז נעמד ואמר "אתם לא יודעים מה זה ערך הניצחון. האנשים היותר מבוגרים פה ראו מה זו מלחמה ואיך נראה ניצחון. החיילים הודחו כי לא היה להם ערך הניצחון [...] השניים עזבו את חדר האוכל. מח"ט הצנחנים אלוף משנה יצחק גרשון ניגש לפישלר הכה באגרופו על כתפו של המ"מ ואמר לו בחיוך "יש לך רגילה ממני על אומץ לב אזרחי" (שם עמ' 170 - 171).

בחינה של המנהיגות אחרי אירוע סוג'וד

במלחמה הקשה שהייתה שם באותה עת, מי פעל להניע את החיילים לצאת שוב ושוב למארבים תוך סיכון עצמי ממשי? מופז או יצחק גרשון?
כדי להבין את התנאים הקשים בהם פעל צה"ל בלבנון ובהם נדרשה מנהיגות שתיסחוף את החיילים לעלות לקו שוב ושוב, להתנדב ליחידות הקרביות ולצאת למארבים ולסיורים, ארחיב מעט:
חבריהם של הלוחמים נהרגו ונפצעו סביבם לאורך כל התקופה. חיים הר-זהב מתאר תחושות פאטליסטיות ("הכל עניין של מזל ולא תלוי במה שנעשה או לא נעשה"), הם פעלו בתחושה שבדרום לבנון יש חוקים אחרים.
בעורף קמה תנועה חזקה שנקרא לה בשום הכוללני "ארבע אימהות". תנועה אזרחית שלראשונה בתולדות המדינה מצליחה לקבוע את סדר היום, לגבור על עמדת הגנרלים ולהוביל בסופו של דבר ליציאה של צה"ל מלבנון.
תת-אלוף גיורא ענבר, שהיה מפקד יק"ל בשנים 1994-1996 משתחרר משירותו הצבאי. מיד עם שחרורו הוא קורא לנסיגה מיידית מלבנון. בראיון לעיתון הארץ הוא אומר: "אפילו אני, מפקד יק"ל, מתקופה מסוימת הרגשתי ניכור [...] התהלכתי בתחושה מחורבנת של חוסר שלימות [...] לקראת סוף התפקיד הייתה לי מעט מאד הזדהות עם מה שעשיתי" (שם עמ' 210).
אנחנו זוכרים את הציטוט למעלה על השביתה של הפלוגה המסייעת של גדוד 101.
ועוד אירוע שממחיש את האווירה אחרי אירוע סוג'וד: אלוף משנה אביב כוכבי מצטרף לאחד התדריכים לפני יציאה לסיור ומעיר הערה ברוחו של מופז. הסמל שהעביר את התדריך עונה לו בעזות מצח תוך שהוא מזכיר את אירוע סוג'וד וכוכבי עוזב את המקום ואומר: "אתה הזנב שמכשכש בכלב".
האם דבר כזה יכול היה לעבור בשקט כיום, או בצה"ל שלפני מופז?
האם מנהיגותו של הרמטכ"ל מופז יכלה לסחוף את הלוחמים לשדה הקרב או דווקא דרכו של מח"ט הצנחנים יצחק גרשון?

מופז נשאר בעמדתו ופועל שוב באותו האופן

כחצי שנה אחרי אירוע סוג'וד, כוח של גבעתי יצא ממוצב הבופור להציב מארב ועלה על מארב של החיזבאללה. חייל אחד נפצע והם סופגים הפגזה של פצצות מרגמה שהקשו על הפינוי ועל הפגיעה בלוחמי החיזבאללה.
"בעקבות ההיתקלות הגיע הרמטכ"ל שאול מופז לבופור, כשהוא מלווה במפקד האוגדה תת-אלוף אפי איתם ובמח"ט גבעתי אלוף-משנה ליאור שלו. הקצינים הבכירים ביקשו לכנס את הפלוגה בחדר האוכל. "האירוע הזה היה חמור מאד", אמר מופז לחיילי הפלחה"ן, "מה שקרה לא היה צריך לקרות. יריתם המון, לא פגעתם והם ברחו. אני לא מצפה לדבר כזה מיחידה קרבית מבצעית".
ממליה [החובש שטיפל בפצוע תחת האש] הסתכל על חבריו לצוות וליחידה, ותחושות זעם ועלבון גאו בו. כעת החל מפקד האוגדה איתם לדבר אל החיילים, אלא שמופז קטע אותו במילים "אפי, סתום את הפה". ממליה קפא במקומו. הוא התקשה להאמין למה שהתרחש לפניו. רק כמה שעות אחרי ההיתקלות ואחרי שפינה חבר פצוע, הרמטכ"ל מטיח ביקורת קשה ביחידה שלו, בו ובחבריו. לראשונה מאז התגייס, הרגיש שאין לו אמון במערכת הצבאית" (שם עמ' 213).

לסיכום החלק על המנהיגות המאיימת

הרחבתי בתיאור המנהיגות המאיימת של מופז כי אין זה מופע ייחודי או חד פעמי בנוף הניהולי. הכרתי מקרוב מאד את שאול מופז כשהיה קצין צעיר ולא הייתי יכול לנבא אז שכך הוא ינהג כרמטכ"ל.
ככל הנראה הוא בחר בדרך מסוימת מתוך אמונה שזו הדרך הנכונה להנהיג את הצבא ולהכניס רוח קרב ומוטיבציה עד אחרון החיילים. ולפחות הקרביים שבהם.
למרות שהאירועים המתוארים היו בצבא בשעת מלחמה, אנחנו יכולים לפגוש בהם גם בחברות אזרחיות בכל גודל.

דוגמה למנהיגות תומכת

מדי יום שישי אחר הצהרים, בשעה 18:00 משדרים בגלי צהל את התכנית "תחנה בזמן". בתכנית זו המגיש יואב גינאי מארח דמויות בולטות ששירתו בתחנה במהלך השנים, לשיחה אישית. אחד האורחים היה דני אדינו אבבה. בין שאר השדרנים ששוחחו בתכנית עם אבבה היה גם אודי סגל.
סגל היה החונך של אבבה. שניהם סיפרו שבכל פעם שדני אבבה היה מפשל, אודי סגל היה לוקח אותו הצידה, מסתכל עליו ללא אומר ואז היה מחבק אותו והם היו מסכימים שבפעם הבאה יהיה יותר טוב.
לכאורה אפשר לומר שלא ניתן להשוות בין חניכה של אדם יחיד ובין פיקוד על צבא בשעת מלחמה.
אלא שאודי סגל פעל כמנטור של אבבה. להיות מנהל מנטור זו דרך של מנהיגות שמנהלים גדולים רבים ממליצים עליה. גם ג'ק וולץ' בפרק שהזכרתי למעלה, ממליץ למעשה על דרך המנטורינג.
אני יכול לנחש שלו אודי סגל היה פועל בדרך של מנהיגות מאיימת כלפי דני אבבה הוא לא היה משיג תוצאות דומות. ואולי בכלל השדרן הצעיר היה מוותר על חלומו לשדר בגלי צה"ל.

סיכום והמלצה

פתחתי בהגדרה של מנהיגות והצגה של הקווים המנחים של ג'ק וולץ' לניהול.
המנהיגות המאיימת שהציג הרמטכ"ל שאול מופז בעת המלחמה ברצועת הביטחון, היא דוגמה לדרך בה, לפי דעתי וניסיוני, אין זה נכון לפעול.
כאשר מנהיג-מנהל ואפילו אם הוא רמטכ"ל - בוחר בדרך של מנהיגות מאיימת, הוא לא יצליח לסחוף אחריו את מי שכפוף לו. וזה במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב מנהיגות כזו אפילו יוצרת התנגדות ומשיגה תוצאות הפוכות מאלו שרצה המנהל-המנהיג להשיג.
לעומת המנהיגות המאיימת, המנהל המנטור, התומך והמדריך, ישיג תוצאות טובות וירתום את כפיפיו להשגת המטרות.