לפני כמה חודשים, במהלך שבוע הספר, הלכתי לפגוש את הסופר סמי מיכאל בכיכר רבין. שאלתי אותו מדוע עשה את התפנית במהלך העלילה בסיום של ספרו "יהלום מן הישימון" (כנרת זמורה ביתן 2015).
סמי מיכאל חייך מאוזן לאוזן וניכר בו שאהב את השאלה. אך לפני שענה לי, תיחקר אותי מי אני. אחרי כן סיפר כי העורך הספרותי רצה להרוג אותו על האופן בו סיים את הספר ואנשים עוצרים אותו ברחוב ושואלים את אותה השאלה.
לא אקלקל לכם את הקריאה של הרומן הנפלא והמרתק, רק אציין כי סמי מיכאל יכול לבחור כיצד לכוון את העלילה, וכמוהו כל הסופרים.
סמי מיכאל כן, אנחנו לא.
אנחנו לא מכוונים את התנהלות העלילה של הסיפור שלנו. חשוב שניקח אחריות ונעשה מאמץ לנהל את העלילה, אבל כל כך הרבה גורמים הם מחוץ לשליטתנו שפעמים רבות אנחנו מוצאים את עצמנו רק מגיבים ולא יוזמים.
נזכיר רק כמה גורמים חיצוניים שאין לנו כל שליטה עליהם:
מחירי האנרגיה, פגעי מזג אויר, שערי המטבע, שביתות אצל הספקים שלנו או שירותים חיוניים, עליית שכר המינימום ועוד גורמים דומים.
בחוזים שנחתום עם לקוחות גדולים, עורכי הדין יכניסו בסיום סעיף שנקרא "כוח עליון" ונועד להכשיר אי עמידה בתנאי ההסכם בשל אירועים הנמצאים מחוץ לשליטתנו.
הלקוחות אולי יקבלו את הסעיף, אבל מה אתנו? איך אנחנו נערכים ומתכוננים לבלתי צפוי?
מה כן ניתן לעשות?
בראשית דרכי בתעשייה, עבדתי לצדו של משה ברכמן ז"ל שהיה איש רב פעלים ועם ניסיון עשיר ביותר. משה נהג לומר לי באופן תדיר כי כל תקלה שיכולה לקרות תקרה ושאקח זאת בחשבון.
איך ניקח בחשבון "כל תקלה שיכולה לקרות" ואיך נתכונן "לבלתי ידוע"?
ראשית, חשוב להיות עם מחשבה פתוחה. לעולם לא להניח שמה שהיה הוא שיהיה ואם הצלחנו עד כה, נמשיך להצליח גם מכאן והלאה.
נזכור כי הביטחון העצמי, שאין לזלזל בו כתכונה חשובה לכל אדם ובפרט למנהל, מהווה מכשול אמתי בחשיבה פתוחה שלוקחת בחשבון שאולי אנחנו טועים או ששינוי בנסיבות יפיל את כל האסטרטגיה שבנינו?
עיקרון ראשון: "למנף את הלמה לא"
כתבתי כאן בעבר על המינוף החיובי של הלמה לא. אני ממליץ לחזור וקרא את המאמר המלא, אך אציין בתמצית כי כאשר אנחנו מציעים רעיון חדש יהיה מי שיקפוץ ויסביר למה לא. למה הרעיון אינו טוב. במקום להתווכח, חשוב לרשום את כל אמירות ה"למה לא", שכן הכול באמת יכול לקרות.
אחרי שרשמנו את הסיבות השליליות, או כל מה שיכול לקרות, חשוב לתת מענה לכל אפשרות כזו. זו ההכנה הטובה ביותר. אם איננו יכולים לתת מענה, אנחנו חשופים ואז כאשר נהיה בתוך המהלך החדש ותקרה האפשרות הלא טובה, ואין לנו מענה, אנחנו גם בבעיה וגם בלחץ אירועים.
לכן אם לא נתנו מענה, חשוב לעצור ולא להמשיך ביישום הדרך או הרעיון עד שיהיה לנו מענה.
יתרון נפלא אחר לשיטה זו, כאשר אתם מקיימים דיון רציני בהתנגדויות, אתם מחברים את המתנגדים למהלך שלכם. עוצרים את ההתנגדות.
את הדרך הזו למדתי מד"ר אליהו מ. גולדרט ז"ל. לא הצלחתי למצוא באיזה מספריו מוזכר העיקרון הזה, אך נדמה לי שזה היה בספר "זה לא מזל".
אם איש לא העלה סיבות לשלילה, תעלו אותן באופן יזום. תקיימו סיעור מוחות ותבקשו מהמשתתפים בדיון לרשום סיבות אפשריות לשלילה, לחשוב על תקלות אפשריות.
ואם נלך צעד אחד לאחור, וכלל לא מתקיים דיון על רעיון חדש, אז, תקיימו. אל תקבלו החלטות מכריעות לבדכם.
עקרון שני: נשתף כמה שיותר אנשים.
נשתף כמה שיותר מנהלים, עובדים או סתם חברים ומכרים בחשיבה על מהלכים חדשים, על האסטרטגיה העתידית.
נשתף ונקשיב. את האגו נשאיר בצד לטובת פתיחות אמתית.
כל אחד מאתנו רואה את המציאות באופן שונה ולכן לכל אחד יכולה היות זווית ראיה שונה ועמדה שונה. כך יעלו בדיון עוד אפשרויות ונוכל להיערך אליהם.
עקרון שלישי: כשהשמש מחייכת אלינו, משהו קורה...
כאשר טוב לנו, ונדמה לנו שאנחנו רוכבים על גל ההצלחה, משהו קורה, משהו לא טוב מתרקם להשבית את השמחה.
איני מתכוון לכך ש"הגורל החליט להרע לנו", אלא, לכך שכאשר טוב לנו ואנחנו מאושרים מההצלחה שלנו, אנחנו עוד יותר עיוורים לתקלות אפשריות.
עד שהמציאות טופחת על פנינו. איני ממליץ לא להיות מאושרים... רק שימו לב והיו עוד יותר עירניים.
סיכום:
אני מניח שיש עוד עקרונות לפעולה, אך העיקר לשמור על פתיחות, להקשיב לאחרים ולעולם לא להניח שאנחנו מצליחים וחסינים מטעויות.
