בסוף המאמר תמצאו קישור למאמר שכתבתי אחרי המידברן של 2018.
לפני כמה ימים יצאתי מאוחר מחלל העבודה שאני שוכר בשכונת שפירא. בצומת הרחובות של דרך קיבוץ גלויות ורחוב ישראל מסלנט עצרתי באדום. איש מבוגר דידה בין המכוניות עם כוס בידו בבקשו נדבה.
איש לא התייחס אליו. התכופפתי לעבר התיק שלי ולמרות החושך, האיש זיהה את התנועה שלי מרחוק והתקרב אלי. פתחתי את החלון ונתתי לו את המטבעות שהיו לי בארנק. לא ראיתי בחושך, אבל היו שם שני מטבעות קטנים ואחד גדול.
נניח שנתתי לו שבעה שקלים, האיש הודה לי והתרחק בצליעה. הסתכלתי על לוח המחוונים, השעה הייתה עשר וחצי והטמפרטורה עשרים ושלוש מעלות. די קר.
שמחתי שאני בצד שיכול לתת ולא בצד השני. ובכלל הרגשתי טוב עם המעשה שלי.
מה אתם יכולים לקנות בשבעה שקלים?
אני קניתי בשבעה שקלים הרגשה טובה לזמן קצר.
היה שם עוד משהו. בזמן שהאיש המתין שאתן לו את המטבעות, התחלף הרמזור מאדום לירוק. שניה אחרי כן כבר צפרו לי בעוז הנהגים מאחור.
הנהגים מאחורי נאלצו לחכות בערך שתיים עשרה שניות וזה הרגיז אותם.
ככל הנראה, בצדקנות ליברטיאנית הם תולים באיש את האחריות הבלעדית למצבו – הן גם הוא יכול היה להיות יזם היי טק, אילו רק רצה בכך. וכעת הם נאלצים להמתין בגללו (ובגללי...) שתיים עשרה שניות.
הסיטואציה הזו הזכירה לי את המידברן שזה עתה שבתי ממנו. שם זה לא יכול היה לקרות. ההתנהגות במידברן שונה באופן קיצוני בהיבט של הנתינה, של ההכלה והקבלה של האחר.
המייצבים האומנותיים כדוגמה של נתינה
לפני שאתייחס בקצרה לחלק מעשרת העקרונות של המידברן וכיצד הם מעצבים את ההתנהגות של הקהילה. נראה דוגמה של המייצבים האומנותיים.
ברחבי המדבר מפוזרים מייצבים מדהימים. אומנים השקיעו בהם יצירתיות מדהימה והרבה שעות של עבודה.
שמות האומנים אינם רשומים בשום מקום. הם אנונימיים. הם העניקו מתנה בלי ששמם מופיע. זהו אחד הביטויים של עיקרון הנתינה וביטוי של היעדר מוחלט של מסחריות. בסוף האירוע מעט מהמייצבים יישרפו והאחרים יילקחו בחזרה על ידי האומן.
ליד אחד המייצבים פגשנו את האומן
מרחוק ראינו את המיצב האומנותי הבא.
כשהתקרבנו פגשנו את עמית וייסנשטרן, האומן. שמו של עמית אינו רשום בשום מקום כאומן שיצר את המיצב.
הוא העניק לנו את הזכות ליהנות מהיצירה שלו ללא אגו וללא בקשת תמורה, פרט לסיפוק האישי שהוא קיבל.
עמית סיפר שהוא ויריב חשאי, השותף שלו ליצירה, עבדו עד הרגע האחרון להספיק לסיים את המיצב והזמין אותנו לראותו גם בערב.
וזה מה שפגשנו בערב (לחצו על התמונה כדי לראות קליפ וידאו):
כמו אומנים רבים אחרים, עמית העניק לנו את הזכות ליהנות מהיצירה שלו באנונימיות מוחלטת וללא שכר. לא רק שעמית אינו מקבל שכר, אלא שכמו כל אחד מהמשתתפים האחרים גם הוא שילם את המחיר המלא של כרטיס הכניסה למידברן.
בשטח הפלאיה היו עשרות מייצבים אומנותיים של אומנים שתרמו בהתנדבות יצירות מדהימות. בדיוק כמו היצירה של עמית.
התשלום שכולם משלמים מממן את האירוע שבעיקרון אינו נהנה מחסויות מסחריות. גם הרופאים שמתנדבים למשמרות במרפאה של המקום משלמים מחיר מלא על כרטיס הכניסה.
הענקת מתנות
אחד מעשרת העקרונות של המידברן הוא הענקת מתנות: "מידברן מוקדש להענקת מתנות. ערכה של מתנה הוא בלתי מותנה. הענקת מתנה אינה מותנית בקבלה או בהחלפה של דבר-מה שווה-ערך".
המתנה הרשמית של הקאמפ שהייתי חלק ממנו, הייתה חלוקת מצה בריי לכל הרעבים בלילה, ולימונדה קרה, לצמאים בצהרי היום.
בנוסף, כל מי שהגיע אלינו בכל שעה הוזמן לשבת אצלנו, לנוח, לשתות או לאכול. כך גם אני זכיתי לקבל בקאמפים אחרים.
האם זה אפשרי גם בחוץ?
איך חיינו היו נראים לו אך מעט מזה היה נהוג גם במציאות היום יומית שלנו. תארו לכם שאתם מנסים להשתלב בתנועה במסלול לידכם ובמקום שהנהג מאחור מאיץ כדי לחסום לכם את נתיב ההשתלבות, הוא, או היא, מאיטים ומזמינים אתכם להשתלב לפניהם ולעכב אותם בשלש שניות (זמן הבטיחות בין מכוניות).
או חישבו על אותו קבצן שפגשתי בשעת ערב מאוחרת, וכל מי שעובר לידו, נותן לו מתנה קטנה.
מי היה בקאמפ שלנו?
בהתחלה גייסתי את החברים הקרובים. אבל היינו מעטים. אז פניתי לפייסבוק וצרפתי כמעט את כל מי שפנה במגבלת המקום.
היינו חבורה של עשרים ושלושה אנשים במגוון גילאים ועיסוקים מאד רחב. כחודשיים לפני האירוע רובנו היו זרים ממש אחד לשני. קיימנו 3 מפגשי היכרות, אלא שמסיבות שונות לא כולם יכלו להגיע לכל המפגשים. ברגע האחרון ממש נוספו כמה משתתפים שרק בודדים הכירו קודם. כך, בסופו של דבר, הגענו לאירוע וחלקנו עדין זרים לאחרים.
נוצרה חברות חזקה מתוך פתיחות והכלה
היינו חבורה מצוינת. עם יחסי חברות, פתיחות והכלה הדדיים. הפכנו לחברים טובים.
אחד העקרונות של המידברן הוא הכללה מוחלטת: "כל אחד יכול להיות חלק מהקהילה. אנו מכבדים ומקבלים כל אדם זר. אין דרישות מקדימות להשתתפות בקהילתנו".
עיקרון אחר הוא ביטוי עצמי מוחלט: "ביטוי עצמי מוחלט נובע מתוך הייחודיות של הפרט. איש מלבדו ומלבד הקבוצה עמה הוא משתף פעולה אינו יכול לקבוע את תוכן הביטוי העצמי. ביטוי זה מוצע כמתנה עבור אחרים. ברוח זו, על מעניק המתנה לכבד את זכויותיו וחירויותיו של הנמען".
אני בספק עד כמה המשתתפים בקאמפ שלנו הכירו בעל פה את העקרונות של המידברן. אבל, גם בלי לשנן את העקרונות, המשתתפים מימשו אותם הלכה למעשה. כולם הגיעו ברוח חיובית. עם פתיחות ונכונות לקבל את האחר באשר הוא. כל מעשה של כל אחד נבחן רק באור חיובי מתוך קבלה.
תמיד היה מי שלקח יוזמה לנקות, לשטוף כלים או לסדר. התורנויות הכתובות היחידות היו הכנה והגשה של המצה בריי והלימונדה. גם שם, אם מישהו ישן לא העירו אותו.
האם זה אפשרי גם בחוץ?
התחושה האישית של האנשים שפגשתי ושוחחתי אתם הייתה של התעלות הרוח. תחושה של חוויה יוצאת דופן.
אני שואל שוב: איך חיינו היו נראים לו אך מעט מזה היה נהוג גם במציאות היום יומית שלנו?
בואו נלך בקטן. בסביבה הקרובה שלנו. במקום העבודה או בשכונה בה אנו גרים, האם הייתם מוכנים לאמץ דרך חיים כזו?
מה כל אחד מאיתנו מוכן מלעשות או על מה כל אחד מאיתנו מוכן לוותר, כדי לזכות בחוויה דומה ביום יום?
איך מנהלים אירוע כזה
האפשרות לביטוי עצמי מוחלט יחד עם החד פעמיות של האירוע והמרחק הפיזי מהיום יום שלנו, מאפשרים לאנשים חופש מוחלט בהופעה ובהתנהגות שלהם. הכל במגבלות החוק והתנאים שמסוכמים עם המשטרה.
בעוד שבוע או שבועיים, החקלאי, בעל השטח, יזרע בו חיטה שתינבט עם הגשם הראשון. העיר בת חמשת אלפים התושבים קמה מתוך החולות ושבוע אחרי האירוע נשארו שם רק החולות בלי בדל סיגריה אחד או כל לכלוך אחר.
לאירוע הזה יש תקציב של כשבעה מיליון שקלים והוא מנוהל למופת עם כל האישורים הנדרשים, מכל הרשויות. עם העברת מידע מלמעלה למטה ולהיפך. מערכת מדויקת של מכירת כרטיסים, בקרה על התוכן, טיפול באנשים בעלי צרכים מיוחדים, מניעת הטרדות, צרכים טכנולוגיים ועוד, והכל מבוסס בעיקר על התנדבות. רק שבעה בעלי תפקידים מקבלים שכר וכל השאר מתנדבים.
סיכום והמלצה
לפני כמה שנים יצאתי מפגישה בשגרירות דנמרק. למטה ברחוב יש מסעדה יוקרתית. אני מעריך שכל סועד שילם לפחות מאתיים שקלים על ארוחת הצהרים. בחוץ הסתובבה אישה וביקשה כסף עבור ארוחת שבת לילדיה. האנשים שזה עתה יצאו מהמסעדה התעלמו ממנה כאילו הייתה שקופה.
פתחתי בסיפור על איש שביקש נדבה מאוחר בערב בצומת ראשי ואני מסיים עם סיפור דומה. אני חושב שבקשת נדבה ברחוב היא אחת מנקודות השפל של אדם נזקק. יש שם ויתור מוחלט על הכבוד העצמי בניסיון נואש להשיג כסף וממש, אבל ממש, לא חשובה המטרה.
הנדיבות, ההכלה וקבלת האחר במידברן עומדות בקצה השני של איזשהו סרגל אנושי. הנדיבות היא עיקרון חשוב במידברן אך אינה העיקרון היחיד. יש עשרה עקרונות.
עשרת העקרונות של המידברן כוללים:
לא להשאיר עקבות,
מיידיות,
הכללה מוחלטת,
הסתמכות עצמית מוחלטת,
השתתפות,
ביטוי עצמי מוחלט,
א-מסחריות,
הענקת מתנות,
אחריות אזרחית,
מאמץ קהילתי.
האוירה המיוחדת במידברן מגיעה גם מהחד פעמיות של האירוע. אמנם הוא חוזר על עצמו, אבל כל פעם הוא חד פעמי ולכן מאפשר לנו להשיל מעלינו קליפות ולהיות אנשים אחרים.
אילו ידענו לחקות בחיי היום יום, ולו רק חלק מהעקרונות שמנחים אותנו במידברן –היום יום שלנו, היה מקום שיותר נעים לחיות בו.
כאן עולה השאלה, האם אנחנו יכולים להיות מבשרים של עולם טוב יותר, או להיטמע במציאות הקיימת?
יש לי חשד שיש בין משתתפי המידברן - אנשים שהפגינו הכלה, קבלת האחר, נדיבות ואחריות אזרחית – כאלו שעם החלפת הבגדים השילו מעצמם גם את העקרונות של המידברן.
שאלה: האם אתם יכולים ליצור אוירה דומה, או אוירה שמותאמת לחלק מהעקרונות של המידברן, אצלכם במקום העבודה?
שאלת סקר חשובה
האם את/ה מסכימ/ה שמערכות יחסים הן מערכות של תן וקח?
הסקר פורסם לראשונה לפני ארבע שנים.
יותר מ-70 אחוזים ענו שלדעתם מערכות יחסים הם ענין של תן וקח.
מעניין מה קורה כעת.
אני מזמין אותך לצפות בתוצאות ההצבעה שהייתה עד כה ולהצביע בסקר.
קישור למאמר ממידברן 2018
מה למדתי במידברן והאם אנחנו יכולים ליישם את האחריות האישית גם במקום העבודה? פורסם בשנת 2018
