לפני שנתיים וחצי משאית "כיסחה" לי את המכונית החדשה שקנינו רק כמה ימים קודם. עמדתי באור אדום במסלול השמאלי בצומת רחב ידיים. בכוונתי היה לפנות שמאלה וכאשר התחלף הרמזור לירוק התחלתי להתקדם ולפתע ראיתי שהמשאית שעמדה במסלול מימיני עושה פנית פרסה שמאלה, לכיווני.
עצרתי מיד אבל כבר היה מאוחר מדי, המשאית לקחה אתה את הכנף הימנית והפנס והמשיכה בדרכה. המנוע עבד, הגלגלים לא נפגעו ואני הייתי בחיים, רדפתי אחרי המשאית ועצרתי אותה מעט הלאה.
הנהג התנצל ובעל החברה אמר בטלפון שהם אחראים ויישאו בעלויות. להגיד לא עולה כסף ובהמשך הם חזרו בהם.
ביעילות מירבית של מערכת המשפט זומנתי לתת עדות לפני שבוע (שנתיים וחצי אחרי...). התובעת הייתה חברת הביטוח. הנתבע היה הנהג הפוגע, התברר שבעת התאונה היה נהג צעיר והביטוח לא כיסה את התאונה.
עורכת הדין שייצגה את חברת הביטוח שלי הגיעה באיחור של כמעט שעה, לשתי תביעות שהיו לה באולמות סמוכים. היא עברה אתי על העדות (בפעם הראשונה) במשך כמה דקות לפני המשפט.
הנהג הפוגע הגיע עם עורכת הדין שלו מחיפה (המשפט היה במרכז) לפני מועד המשפט וניכר היה שהם מוכנים היטב לדיון. טענתו הייתה שהוא היה במסלול השמאלי ואני מאחוריו, כדי לעשות פניית פרסה שמאלה, הוא פנה מעט ימינה ואז אני נכנסתי בו.
בעיני נשמעה הטענה בלתי אפשרית לחלוטין ואפילו חשתי מעט חמלה כלפיו על כך שישלם לחברת הביטוח את הנזק. מסרתי את העדות באופן רהוט ומשכנע ביותר (לדעתי). אחרי העיד הנהג השני. לא שמעתי את עדותו ועורכת הדין שייצגה את הצד שלי טענה שהתפתל והיה ברור שהוא משקר.
השופט חשב אחרת. הוא קיבל את גרסתו אבל הטיל גם עליו אחריות וחילק אותה שווה בשווה בינינו.
לא הייתה לי השתתפות עצמית בתיקון הנזק, לא הרווחתי ולא ניזוקתי מההחלטה, וכך כאשר שמעתי את ההחלטה הייתי משועשע ברגע הראשון. נשמע לי מופרך לחלוטין.
אחר כך חשתי אכזבה עמוקה מכך שלא שכנעתי את השופט, למרות, ואולי בגלל הביטחון הרב שהפגנתי בעדותי.
בשלב הבא, החלטתי לנתח את האירוע ולבחון מה אני לומד ממנו:
- מחויבות למטרה. בצד שלנו לא הייתה מחויבות. אני הייתי עד וכאמור איני מושפע מההחלטה (אם נתעלם מהשפעה על הפרמיה העתידית שבשל הזמן הרב שעבר כבר כמעט בטלה). עורכת הדין שייצגה את חברת הביטוח, ממש לא הייתה מחויבת לשום דבר. היא הגיעה באיחור מאד גדול לשתי תביעות ואת שתיהן הכינה על רגל אחת בכניסה לאולם המשפט.
בצד השני הייתה מחויבות ועוד איך. עורכת הדין של הנהג הפוגע הייתה בחורה צעירה עם אש בעניים, נחישותה להצליח ניכרה למרחוק. - מידע מוקדם והכנה מראש. משרד עורכי הדין שייצג את חברת הביטוח שלי ידע את טענת ההגנה אך לא שיתף אותי ולא תכנן אתי את הטיעונים.
במשפט היינו עדות מול עדות. עם מעט הכנה מראש ניתן היה לפחות, להביא צילומים של הצומת ולהמחיש טוב יותר את שאירע. - ביטחון עצמי. הייתי כל כך משוכנע בצדקת טיעוני ובאמת שלי שלא האמנתי שמישהו יכול לחשוב אחרת. הייתי צריך לקחת בחשבון את כל האפשרויות שיכולות לקרות ולהתכונן אליהן, לבנות טיעונים משכנעים בהנחה שאני בעמדת נחיתות.
- פשרה היא גם בריחה נוחה מקבלת החלטה. מספרים שלוי אשכול ז"ל, ראש הממשלה השלישי, נהג לומר שהוא מתפשר ומתפשר, עד שהוא משיג את כל רצונו...
זו הפעם השנייה שאני מזדמן לאירוע דומה. גם בפעם הקודמת, לפני שנים, השופט חילק את האחריות שווה בשווה. אז חשבתי שמאחר ואותה חברת ביטוח ביטחה את שני הצדדים, החלטה כזו טובה לה ולכן עורכי הדין פעלו להשגתה מאחורי הקלעים. כעת אני חושב שזו החלטה נוחה לשופט שמנהל דיונים רבים כאלו בשיטת הסרט הנע.
הפשרה, או חלוקה שווה של האחריות, פוטרת אותו מלהתעמק בטיעוני הצדדים.
סיכום ומסקנות.
אני מקווה לזכור בפעם הבאה, כאשר אעמוד בפני דיון חשוב, להגדיר את המטרה ולוודא שבצד שלי יש מחויבות להשגתה. לרכז את כל המידע המוקדם שניתן להשיג ולהתכונן בפרטי פרטים לדיון. להיפרד מהביטחון העצמי ולהתכונן כאילו אני בעמדת נחיתות. לבסוף, לקיים מעין משחק תפקידים כדי להבין את הצד השני ובמידת הצורך גם את הצד השלישי (כאשר הוא קיים כפי שהיה כאן השופט).
