אחד הנושאים בהם החברה שלנו משקיעה את המשאבים הרבים ביותר הוא תחום החינוך.
מתקופת הילדות ועד הבגרות אנחנו כפרטים נמצאים בתוך מערכת החינוך. סביב לנו יש רשימה מאד ארוכה של גורמים שמעורבים גם הם בחינוך כמו הקהילה, המדינה (באמצעות כמה משרדים) וגם גורמים כלכליים ופילנטרופיים - כולם כוחות שפועלים במערכת החינוך ולכל אחד המניעים והמטרות שלו. אבל כמו בפיזיקה האלמנטרית – כאשר יש מספר כוחות שכל אחד מושך לכיוונו "העגלה תקועה בבוץ".
כרגע מתחוללת בתחום החינוך מהפכה רבתי: יש היצף של מידע וידע שמייתר חלקים מהמערכת הקיימת. אבל גם המערכת העתידית אינה מייצרת תובנות חדשות - אילו נוצרות רק כאשר יש אתגרים מתחומים שונים שמעוררים ומעודדים יזמות ויצירה. דרך אפשרית הינה שילוב תחומי דעת, דרך שמאפשרת הצבת אתגרים למגוון רחב של תלמידים ברוח "חינוך לנער על פי דרכו" ובמילים שלנו – ללמד איך ללמוד.
ללמד איך ללמוד
שאלה מרכזית שעולה כאשר אנחנו משקיעים משאבים באיזה שהוא נושא היא מה יצא לנו מזה? יותר ביטחון, יותר תרבות, יותר בריאות? ההשקעה אינה דווקא כספית, זו יכולה להיות תשומת הלב או משהוא שמדיר שינה מעינינו: אהבה /שנאה / פחד / תקווה וכד'.
תוך כדי כך, עולות וצצות שאלות ערכיות וכלכליות ברמת הפרט והמדינה. למשל: מדוע יש נהירה ללימודי משפטים – כאשר יש צורך במדענים, במהנדסים, ביזמים? האם יש יד מכוונת? האם בכלל צריך יד מכוונת? האם אפשר לנתב אנשים יצירתיים לפי צרכי החברה והמדינה?
האם הקונפליקט בין מערכת שולטת ומכוונת לבין מערכת פתוחה של חופש אקדמי מחויב המציאות?
מה מייצרת מערכת החינוך?
האם ירמיהו ,ישעיהו, אפלטון ,אריסטו, גלילאו, איינשטיין ואחרים, הם תוצרים של מערכת חינוך מרכזית? איך הגיעו אליהם תלמידים? ממה התפרנסו? מי דאג לרשום את דבריהם לדורות הבאים?
מתי ולמה הפכו מערכות ההשכלה מגופים בעלי אופי דתי כמו כוהנים, קאדים או כמרים - לגופים אחרים - חצרות מלכות, למשל. ומתי הפכה מטרתם של גופי ההשכלה מיצור מאמינים - ליצור נתינים? הראשון שהקים מערכת חינוך ציבורית כדי לייצר חיילים לצבאו היה נפוליון.
המהפך הטכנולוגי שעובר על מערכת החינוך
מה כוחו של שינוי טכנולוגי, או כוחה של המצאה, שמעורר התנגדויות כ"כ חזקות עד כדי שריפת כופרים וספרים, חרם ונידוי, עד שלאחר זמן מסוים שהוא מאומץ והופך חלק מההסכמה החברתית?
אנחנו בתוך תוכה של מהפיכה טכנולוגית ותרבותית חזקה מהרבה מאילו שקדמו לה. השליטה בכסף הגדול עוברת מהממשלות לתאגידי ענק ששולטים בידע ובתקשורת (גוגל, מיקרוסופט, יו טיוב ועוד). הצורך במסגרות החינוכיות הישנות של לוח וגיר, ספרים, מחברות, מבחנים, בתי ספר וכיתות - וכן - גם מורים, מנהלים ומפקחים – צורך זה מתפוגג והולך.
במקום זה קמות כיתות וירטואליות שגודלן מתלמיד אחד עד לאלפים עם מורה / מנחה אחד!
בכיתות וירטואליות אלו אין צורך בכל האביזרים שלעיל וגם לא במורים / מורות. ובמידה לא קטנה של אכזריות (כמו אבי ז"ל שלמד בישיבת מיר) ניתן להמשיל את המורים ל"מלמדים" של העיירה בגלות - מורי הדעה והדרך נמצאו בישיבות.
האם המהפכה הטכנולוגית מעודדת יצירתיות ויכולות למידה?
החידוש העוצמתי של האינטרנט והרשתות החברתיות רק מביא ומציף במנות ענק ידע קיים (ולא פעם שגוי). מידע וידע חדש נוצרים רק על ידי התמודדות עם אתגרים, יזמות ויצירה. במדע, באמנות, בתבונת כפיים, בספורט ועוד.
במקביל לכך הדחף ליצור ולהיות ייחודי קיים בכל אחד מאתנו - הוא זה שמניע צעירים להתנדב ליחידות קרביות, ומניע סופרים, שחקנים וציירים ליצור ללא שום תמורה כספית הולמת. ספק אם הצייר גוסטב קלימט (1907) שהציור שלו נרכש על ידי איל ההון רון לאודר בסכום של 135 מיליון דולר - קיבל בשעתו שווה ערך לגרגיר מהון זה.
כרגע מערכת החינוך מנסה להתמודד עם המהפכה במספר תכניות ייחודיות, אבל אי אפשר להוסיף עוד לשעות שבהן התלמיד שוהה בבית הספר או לומד בבית. לכן לדעתי הפתרון הוא ללמד איך ללמוד, לאחד ולשלב תחומי דעת וגם לשלב את הגורמים שבאמת אכפת להם: ההורים, הסבים. איך ומה אפשר לשלב באופן פשוט ומידי בכתבה הבאה.
