דאגה היא לא חולשה – היא כלי ניהולי

מבוא

"דאגה היא פעולה אקטיבית ומשחררת.  

אם משתמשים בה נכון, היא מאפשרת לנו לזהות את החסרונות הטמונים בכל סיטואציה, ומניעה אותנו לנקוט פעולות כדי להימנע מהם."

את המשפט הזה כתב סטיבן שוורצמן, יו"ר ומייסד קרן בלאקסטון, בספרו *"שיעורים במצוינות"*.  

וזו נקודת מבט שמסוגלת לשנות את הדרך שבה אנחנו מתייחסים לדאגה — לא כמשהו שמחליש אותנו, אלא ככלי עבודה ניהולי.

דאגה נתפסת אצל רבים כרגש שלילי, כזה שמפריע להתקדמות, משתק, או מייצר רעש מיותר.  

אבל האמת היא שדאגה, כשהיא מנוהלת נכון, יכולה להפוך לאחד הכלים החזקים ביותר שיש לנו — כמנהלים, כיזמים, וכבני אדם.

מתי אנחנו מתחילים לדאוג?

דאגה מופיעה כמעט תמיד ברגע שבו אנחנו מאבדים שליטה או לא יודעים מה עומד לקרות.  

זה יכול להיות בעסק, בקריירה, בזוגיות, או אפילו בהחלטות יומיומיות.

המוח שלנו מתוכנת לזהות סכנות.  

כשאין לו מספיק מידע, הוא מפעיל מנגנון הישרדות עתיק:  

הוא מייצר תחושת אי־שקט, מתח, ולעיתים אפילו חרדה — הכול כדי לגרום לנו לעצור, לחשוב, ולהיערך.

הבעיה היא שהמציאות של היום משתנה מהר יותר ממה שהמוח שלנו יודע לעבד.  

שום דבר לא קבוע, שום דבר לא יציב, והקצב רק הולך ומתגבר.  

במצב כזה, הדאגה הופכת לאורחת קבועה.

למה דאגה מרגישה כל כך מאיימת?

כי היא משדרת לנו שיש "משהו לא פתור".  

המוח לא יודע מה בדיוק עליו לעשות כדי להגן על עצמו ולכן הוא מייצר תחושת לחץ.

אבל כאן מגיע החלק המעניין:  

דאגה היא לא הבעיה.  

היא הסימפטום.  

היא האיתות.

היא אומרת לנו:  

יש כאן משהו שדורש תשומת לב. תטפל בו.

ברגע שמבינים את זה — הדאגה מפסיקה להיות אויב, ומתחילה להיות מצפן.

תכנון: האנטיביוטיקה של הדאגה

כדי להקטין את אי הוודאות, אנחנו בונים תוכניות.  

התוכניות האלה לא מבטיחות שהעתיד יתממש כפי שתכננו, אבל עצם החלוקה של הזמן והפעולות ל"מנות קטנות"  כבר מפחיתה את רמת הדאגה.

יש כאן אפקט פסיכולוגי חזק:  

תחושת שליטה.

כשאנחנו מגדירים צעדים, גם אם הם זמניים, המוח מקבל מסלול פעולה.  

וברגע שיש מסלול הדאגה קטנה.

זו הסיבה שמנהלים מנוסים לא בורחים מדאגה.  

הם משתמשים בה כדי לחדד חשיבה, לייצר בהירות, ולבנות תוכנית.

דאגה ככלי ניהולי

מנהלים טובים לא מחפשים להעלים דאגה.  

הם מחפשים להבין אותה.

הם שואלים:

- מה חסר לי כאן?  

- מה אני לא יודע?  

- מה הסיכון האמיתי?  

- מה אני יכול לעשות כבר עכשיו כדי לצמצם אותו?

במילים אחרות הם הופכים את הדאגה לפעולה.

וזו בדיוק הנקודה:  

דאגה שלא מתורגמת לפעולה — משתקת.  

דאגה שמתורגמת לפעולה — מקדמת.

איך להפוך דאגה לתוכנית פעולה?

• זהה את מקור הדאגה
  לא את התחושה  את העובדה שמאחוריה.  
• מה באמת מטריד אותך?
  פרק את זה לגורמים
  זהה את המכשולים
  בנה יעדי ביניים.
• בנה צעדים קטנים 
   לא תוכנית ענק. 
  כמה צעדים קדימה.
• התחל לזוז 
  פעולה קטנה אחת כבר משנה את המצב המנטלי.
• בדוק מחדש
  האם הדאגה ירדה? 
  האם נוצרה בהירות? 
  האם צריך להתאים את התוכנית?

לסיכום

דאגה היא לא חולשה.  

היא לא כישלון.  

היא לא סימן שמשהו "לא בסדר איתנו".

דאגה היא מנגנון טבעי שמטרתו להגן עלינו.  

וכשמשתמשים בה נכון היא הופכת לכלי ניהולי שמחדד חשיבה, מייצר בהירות, ומניע לפעולה.

בפעם הבאה שאתה מתחיל לדאוג 

אל תנסה לברוח מהדאגה.  

תן לה מקום.  

תקשיב לה.  

ותשאל את עצמך:  

מה היא מנסה להגיד לי? ומה אני יכול לעשות עכשיו כדי לטפל בזה?